מובארק מחכה לברק
מדינות ערב המתונות אינן מתנגדות לפעולה בעזה. לא, הן לא הפכו לציוניות גדולות, אבל הן יודעות שנצחון לחמאס משמעותו נצחון לאיראן, המדינה הלא-ערבית שהשתלטה על עמי ערב
השבוע האחרון, שהחל עם פתיחת מבצע צה"ל בעזה, היה דרמטי בעולם הערבי, שלא לומר היסטורי. כמות האירועים, ההתבטאויות הפומביות והנאומים - שאין מילה טובה יותר מאשר "היסטוריים" כדי לתאר אותם - רק הולכת וגדלה.
הקרע בתוך העולם הערבי אינו חדש. עוד במלחמת לבנון השניה היה ברור לגמרי מיהם שני המחנות ומה האג'נדה שלהם. מאז התייצב כל מחנה זה לצד זה סביב כל אירוע. מי זוכר עתה את הפסגה הערבית בדמשק, רק לפני תשעה חודשים, שאליה שלחו ציר "המדינות המתונות" מנהיגים בדרג נמוך?
מובארק סופג את האש, קריקטורה באל-אהרם
אולם מאז פתח צה"ל במבצע, הלך המהלך והקצין. הטונים הנשמעים מהדאחייה של חיזבאללה לעבר קהיר יוצאי דופן בכל קנה מידה, ולא יישכחו בשנים הקרובות. הנה מנהיג מיליציה שיעית, חסן נסראללה, שאינו מנהיג רשמי של מדינה, מסית את הציבור המצרי וקציניו נגד המשטר המכהן. נסראללה לא התייפייף ולא חזר בו. הוא אמנם ניסה לערפל את הדברים, אך לא שינה אותם.
המצרים קלטו והגיבו לעברו ולעבר פטרוניו. "יש עימות ברור ביננו לבין איראן", אמר רק שלשום שר החוץ המצרי, אחמד אבו אל-רייט, בראיון שהעניק לרשת "אל-ערביה". "הם הכריזו נגדנו מלחמה... השייח נסראללה הכריז נגדנו מלחמה כאשר הוא קרא לכוחות המזויינים המצרים ולעם המצרי ואמר להם לרדת לרחוב ולעשות בו תהו ובהו כמו שהוא עשה בלבנון. ואני אומר לו – טעית טעות מרה, והעם המצרי הביע את דחייתו הגמורה לדבריך, וכך גם האחים המוסלמים. הכוחות המזויינים הם דבר מקודש במצרים. שאיש לא יחשוב שהוא יוכל לפנות אליהם כך".
העיתונות המצרית ישרה קו עם הדברים והנשיא מובארק תרם את קולו כשאמר רק אתמול שמבחינתו ישראל היא זו הצריכה לפקח על מעבר רפיח ולבדוק שלא עובר בו נשק. לא, מובארק לא הפך לציוני בטעות, אלא עשה זאת כדי לנמק את התנגדותה של מצרים לפתיחת המעבר. הסיבה האמיתית ברורה מאליה, כפי שניסח אותה נציג חמאס בלבנון, אוסאמה חמדאן: "מצרים חוששת מהניסיון להטיל את הנטל של רצועת עזה על כתפיה".
כך או אחרת, קווי המתאר ברורים מאי פעם, כאשר הטונים רק הולכים ועולים: מצד אחד מתייצב מחנה ה"מתונות" בהנהגה פומבית של מצרים, כשמאחוריה סעודיה, ירדן ומדינות נוספות. בצד השני ניתן למצוא בעיקר את סוריה, אך זה אינו הסיפור האמיתי. מי שמובילה את מחנה ה"קיצוניות", היא איראן, כאשר סוריה, חמאס וחיזבאללה מצטרפים אליה כשחקנים משניים.
מכאן מתבררת התמונה העגומה - העולם הערבי מפוצל בגלל שחקן שאינו ערבי, איראן, אך הוא הולך וצובר תאוצה רבה עד כדי כך, שבין המחנות אין בנמצא ולו מדינה ערבית אחת שיכולה לפשר. זאת הסיבה שטורקיה, מדינה לא ערבית נוספת, נכנסת לחלל הריק ומנסה לתווך בין חמאס, מצרים וישראל.
מלחמת המחנות
עדות ברורה נוספת הוא כינוס שרי החוץ של הליגה הערבית ביום רביעי השבוע בקהיר. על השולחן הציב מחנה ה"קיצוניות" דרישה ברורה - לכנס כבר ביום שישי כינוס דחוף של הליגה הערבית כדי לצאת בקריאה ברורה לישראל ולעולם להפסיק את המלחמה. אך בקרע שכזה דבר אינו פשוט.
ראשית - המיקום. נשיא סוריה, בשאר אסד, הוא כזכור הנשיא התורן של הליגה הערבית, אך מחנה "המתונות" שקוע במשבר עמוק איתו. אם יכנס פסגה - אותן מדינות לא יגיעו וערוותו תיחשף ברבים. מה עושים? כאן נכנסה קטאר לתמונה. אותה מדינה עם רשת הטלוויזיה המשפיעה ביותר על האירועים, "אל-ג'זירה", הציע לכנס את הפסגה בדוחא, וזאת בין היתר בשל קשריה עם כל הצדדים (כולל ישראל וחמאס), ובשל העובדה שהפסגה הבאה תיערך אצלה. על הדרך תוכל קטאר לבסס את יותר עוד מעמדה המדיני.
הבעיה, כך הניחו המצרים ואחרים, היתה כי אין מדובר בפסגה ותו לא. ההנחה היתה כי נציגי חמאס, קרי ראש הלשכה המדינית של התנועה, חאלד משעל, יוזמן לכינוס ויישב כשווה בין שווים עם מנהיגי ערב. מכאן שהתנועה היתה מקבלת לגיטימציה והישג מדיני בעיתוי בעייתי עבור מצרים. מכאן קצרה הדרך למסמס את הדרישה ולהסתפק בהעברת תפוח האדמה הלוהט למועצת הביטחון, וכל זאת בערב השנה הנוצרית החדשה. באותה ההזדמנות נכללו דברי שבח על תפקידה של מצרים במשבר, בניגוד להשמצות שהטיחה בה חמאס.
וכל זה קורה כששני המחנות ממטירים אש וגופרית איש על רעהו. במחנה ה"קיצוניות" קראו לציבור לצאת בהמוניו לרחובות. באופן טבעי, העצרות רבות המשתתפים ביותר היו בלבנון ובסוריה, וכן גם בתימן, סודן ואפילו ברבת עמון, בה ניסו אנשי "האחים המוסלמים" להקים קול זעקה, בניגוד לעמדת בית המלוכה. באיראן התקיימו הפגנות סוערות מול שגרירויות מצרים וירדן.
במצרים, לעומת זאת, כך על פי הדיווחים השונים, ניסו כוחות הביטחון לדכא ככל האפשר את ההפגנות והעצרות וביצעו מעצרים בקרב תנועות האופוזיציה. אמנם היו הפגנות, אך לפי שעה מדובר בהפגנות מינוריות שלא צברו תאוצה. אבו אל-רייט אף הוסיף בהקשר זה כי לא נשקפת סכנה לסדר הפנימי במצרים.
מחנה ה"מתונות" לא נשאר חייב והצליף בחיזבאללה, בסורים ובאיראן. "חיזבאללה מסתתר מתחת לאדמה ולא משתמש בנשק שלו", עקץ אתמול עורך העיתון הממסדי המצרי "אל-אהראם", אוסאמה סראיא.
"ואשר לסורים ומשטרו של אסד", הוסיף, אלה עושי דברה של איראן ומשרתים את האינטרסים שלה. הם מסיתים נגד מצרים ומשרתים בכך את התוקפנות הישראלית, וזאת למרות שאנו תמכנו בהם בדרישתם להשיב את אדמתם הכבושה בהתאם לראיה האסטרטגית שלנו. קשירת הקשר והרצון העיקש שלהם להכפיש את מצרים ולנצל את הסוגיה הפלסטינית במשחק ערוצי השיחות אותה היא מנהלת מול ישראל - זה סיפור שאינו ראוי שיסופר עכשיו, אלא במועד אחר. זאת, כדי שלא נעמיק את הפילוג הערבי ברגע קריטי ורגיש כל כך".
מכל אלה ברור מדוע לא היה סיכוי להסכים ביום רביעי בקהיר על כינוס פסגה דחופה של הליגה הערבית. הדיווחים שהגיעו מקהיר סיפרו על חילופי דברים קשים וממושכים בין המחנות. גורם במחנה ה"קיצוניות" היה המום שמזכ"ל הליגה הערבית, שר החוץ לשעבר של מצרים, עמרו מוסא, לא ניאות אפילו להזכיר את התביעה לכינוס הפסגה. המצרים התנערו וטענו כי לא "תדרכו" את מוסא מה לומר בנאומו.
מחכים לנצחון ישראלי
לכל זה יש שורה תחתונה די ברורה וכאן ישראל נכנסת לתמונה. ההחלטה להמתין עם כינוס הפסגה הערבית לא נבעה ממניעים פרו-ישראלים, חלילה, אלא מתוך שיקולים פנים-ערביים, אך השורה התחתונה משליכה על ישראל במישרין: בעצם ההחלטה להמתין למועצת הביטחון ולהחליט רק אחר כך כיצד לפעול, מתיישבות רוב מדינות ערב על הגדר, נותנות לישראל זמן וממתינות לראות כיצד ישראל תפעל.
אם המהלך הקרקעי יניב קול צעקה, וחמאס תצעק חמס, סביר שנשמע טונים בוטים כלפי התנועה ממחנה ה"מתונות" והבנה שבשתיקה לדרישות ישראל. אחרי הכל, לא במצרים, לא בסעודיה ובטח שלא בירדן, לא מחבבים את התנועה ולא את אמה - האחים המוסלמים, הקוראת תגר נגד אותם המשטרים ובתי המלוכה.
אך אם יתקבל הרושם שחמאס מצליחה להחזיק מעמד ולרשום לעצמה הישגים, ממש כמו במלחמת לבנון השניה; אם התוצאה תהיה "אפורה" ולא ברורה - בשחור ולבן, יצטרכו המשטרים הערביים השונים להסביר לציבור ההמונים מדוע לא פעלו לטובת הפלסטינים הנצורים בעזה, ומכאן סביר שנראה פעלתנות גדולה יותר וטונים צורמים יותר כלפי ישראל.
השורה התחתונה חוזרת שוב, אלינו. מדינות ערב ממתינות בציפיה דרוכה לדיווחים מהשטח בימים הקרובים. תוצאה נחרצת, חדה וברורה לטובת ישראל יכולה לבצר את שני המחנות הללו עוד יותר, להעמיק את הקרע, ואולי להשליך בחיוב גם על ישראל. תוצאה מעורפלת, לא חד משמעית ולא ברורה, בה חמאס תוכל להתהדר בהישגים, תוכל לשנות את התמונה לכיוון השני.
אחרי הכל, אין מדובר בגירושין של ממש שאין מהם חזרה, שכן אפילו ראשי חמאס, בדגש על איסמאעיל הניה וחאלד משעל, הקפידו לצרף בנאומיהם בפומביים מסרים פייסניים כלפי קהיר ("אין לנו סכסוך עם איש בעולם הערבי אלא רק עם הכיבוש"). הכל ימתינו אפוא להתפתחויות ולתמונות אל-ג'זירה. אלה ישפיעו מאוד על מציאות החיים של כולנו בתקופה הקרובה.
שתי הערות קצרות לסיום: למרות שברמה המילולית הציבורית נדמה כאילו ידם של ה"רדיקלים" על העליונה, הניסיון של התקופה האחרונה מלמד כי בסופו של דבר, כשהדברים מגיעים לגופים המכריעים, ידם של ה"מתונים" על העליונה, ויעידו על כך הישגיה המדיניים של מצרים בכינוס שרי החוץ הערביים השבוע. הסוגיה השניה, אליה לא רבים שמו לב היא "יוזמת השלום הערבית". חרף דרישות של גורמים שונים ובהם שליט לוב, מועמר קדאפי, למשוך את היוזמה, היא נותרה בעינה. הסעודים אף טענו כי "משיכתה תהיה בבחינת מתנה לישראל". אולם, כאמור, כל אלה יושפעו מתוצאות המהלך הישראלי.
