הגֶן האובדני
בעוד חיילי צה"ל מסתכנים בפתיחת המערכה הקרקעית, עסקו אחרים מבני אותו העם במחאה מתוקשרת כנגד פעולתם. מה מניע אותם? אסף וול מאבחן
"מעזה ועד גת
שוב נטוש זה הקרב,
לחירות ישראל."
(אורי אבנרי, שועלי שמשון).
עם ישראל הוא עם מופלא ורב-גוני. דוגמא מצוינת להבהרת תופעה זו, התרחשה הלילה: בעוד חיילי צה"ל מסתכנים בפתיחת המערכה הקרקעית, עסקו אחרים מבני אותו העם במחאה מתוקשרת כנגד פעולתם.
הפגנתם הצטרפה למחאת "ערביי ישראל"- זיהוי מיגדרי מופרך בפני עצמו. כל אלו נדמו עד היום והחלו להתעורר רק בשבוע האחרון. הם לא מחו כשאנשי החמאס השליכו ערבים אחרים מגגות, לא כשחמסניקים רצחו השבוע את הפליטים מבין אסירי הסראיה המופצצת והם אינם מוחים בזמן הקציר היומי בעיראק בו טובחים הסונים את השיעים (או להיפך, זה לא ממש משנה למישהו). לעתים נדמה לי כי מחאת הערבים כלל אינה נובעת ממניעים אנטי-ישראליים, אלא משום שהם חשים באיום על המונופול שהם תובעים לעצמם בכל הקשור להרג מוסלמים אחרים. על מחאה בשל הרג יהודים כלל אין מה לדבר. בנוסף, הערבים, ואפילו
דעה נגדית
לא מאמינה במלחמה
יעל משאלי
"כיוון שכבר נגעת לי ב'גן הדפוק', אני חייבת להשיב לך בעניין זה: אני לא שוכחת לרגע את האוכלוסייה האזרחית שחיה בעזה ושמלחמה לא תפתור את הסכסוך. רק הסכם". אסף וול יצא נגד הגֶן האובדני של המפגינים נגד המלחמה, יעל משאלי עם תשובה שמאלנית גאה
אך מה דוחף אזרחים שנולדו בחברה דמוקרטית, לפעול באופן קבוע כנגד מדינתם? בעניין זה אף איני מתכוון לארגוני קיצון הזויים דוגמת "בצלם", "גוש שלום" או רופאים/רבנים/שוחטים למען זכויות אדם. גם לא לאותם "אנרכיסטים" צווחניים, אשר כל מהותם מסתכמת בניסיונות נואשים לקושש מעט תשומת לב ציבורית.
דברי מכוונים דווקא אל אותם מפגינים שבדרכונם מוטבע הלאום "ישראלי". בכל זאת, קיים הבדל בינם ובין המוסלמים בעלי התעודות הכחולות. הרי הקשר בין האחרונים ובין אותו לאום ישראלי, מצטמצם אך ורק לקצבאות הביטוח הלאומי. אלא שמבין המפגינים שהניפו בעוז את דגלי האויב, לא נצפו רק ערבים ואנרכיסטים. היו ביניהם אפילו כאלו אשר שירתו במערכת הביטחון.
אם כך, מה מניע אותם?
נראה ששוב נתקלנו ב"פגם גנטי" נדיר, שאין לו אח ורע בדברי ימי העמים. מדובר בגן האחראי על הפעלת מנגון ההשמדה העצמית היהודי המפורסם. ואם בימין פשה נגע הקנאות, הרי שהשנאה העצמית היא ללא ספק מאפיין שהשמאל יכול להתהדר בו. הדחף היהודי העתיק הזה, מסוגל להפוך אדם משכיל לצדקן נפוח הפוסע לעבר הסינמטק כשדגל החמאס בידיו. ראשו מלא בתעתועי שלום ובחזהו דחוסה פטרונות מזלזלת בכל אותם "פאשיסטים" המעוניינים משום מה להמשיך ולנשום.
מדוע אני לוקח את הדיון למישור ה"ביולוגי-גנטי"? משום שאין בנמצא כל דרך אחרת להסביר תופעות אבדניות שכאלו.
הסכמי אוסלו, למשל. האם מישהו מאתנו מסוגל היום לתפוס את העובדה, שלפני זמן לא רב חילקה ישראל לעזתים כמה עשרות אלפי כלי נשק ושריוניות? שמדינת ישראל הכניסה לתחומה רוצחים בייבוא אישי כדי שיקימו בין גבולותיה יישות רצחנית? שוויתרה מרצונה על ציר פילדלפי? כל הפעולות האלו מקורן בהיגררות אחר אידיאולוגיה שמאלית קיצונית ואובדנית. אף אחת מהן אינה עולה בקנה אחד עם הדחף האנושי ההישרדותי. הרי איזו אלטרנטיבה מציעים המפגינים לאזרחי מדינת היהודים היחידה, מעבר לויתורים היום והשמדה מחר?
מניעיהם של אלה כלל אינם פוליטיים, אלא פסיכולוגיים גרידא. לכן אין כל טעם להתדיין אתם בהגיון, עם אלו שחסמו את הכניסה לשדה תעופה צבאי כדי לשבש את הפעילות בו. יצר ההשמדה העצמית שלהם כלל אינו מאפשר להם להבין את המציאות בה הם חיים. אותם יש לשפוט בהתאם לחוק העוסק בסיוע לאויב בשעת מלחמה. בעניין זה, על המערכת השלטונית לגלות תקיפות רבה יותר ולהסביר, שעם כל הרצון ל"שלום עכשיו", הרי ש"יש גבול" גם לטימטום.
הפגנת השמאל בכיכר רבין
צילום: ירון ברנר
מומלצים
