תמרות זהב

אם זה יימשך כך, אז בעוד עשרים שנה, בתל אביב יוניברסיטי טאוורס, ב"מבוא לכתיבה לטלויזיה", תוכלו למצוא מרצה שיספר לסטודנטים שלו על "תמרות עשן". תראו, הוא יגיד להם: ככה צריך לכתוב, ואז הוא יוציא מהכיס מסך-דק-נייד-מתקפל, יפרוש אותו למלוא 150 האינץ' שלו והסטודנטים שלו אכן יראו. לא רק שכך צריך לכתוב, אלא שכך צריך לצלם את הפרובינציה המרוחקת שבה, בצל הפסטורליה, תמיד מתרקם אסון. וכך צריך לספר סיפור שלא ייתכן ישראלי ממנו.

"שמעתם סטודנטים? ככה צריך לכתוב" (מתוך הסדרה, צילום: יובל שחר)

נוח סטולמן (התסריטאי של "אדם בן כלב") ועודד דוידוף (הבמאי של "מישהו לרוץ איתו" ו"הכל דבש") יהיו שמות מוכרים מאוד לתלמידי המבוא העתידי, והם יגידו מייד במרדנות נעורים שזה קצת מזכיר להם את "עמוק באדמה" וקצת יותר מזה את "טווין פיקס", ואפילו את הפרובינציות המחשבתיות שהאחים כהן ידעו פעם לייצר.

אבל אם יהיה לסטודנטים מרצה חכם, הוא יסביר להם שיצירות טובות במיוחד הן תמיד אבני הבניין של כל היצירות שמגיעות לעולם אחריהן. גם בטלויזיה. אבל ב"תמרות עשן", סדרה שמשלבת בין מתח, אימה ועצבנות ישראלית, אבני הבניין האומנותיות וסלעי הבזלת של הגולן יוצרים ביחד מרקם חדש של איכות.

הצופה הוא יצור אינטיליגנטי

ההנחה הראשונה של היוצרים היא מוצלחת במיוחד: הם ככל הנראה סבורים שהצופה הוא יצור אינטליגנטי, והוא יכול לספוג טונות של אינפורמציה בפרק פתיחה ממש בלי להתבלבל ובלי להגיד לעצמו "נו, שיקרה כבר משהו". עוד הניחו כי הצופה מחובר בקודים חברתיים ותרבותיים לסביבתו, ולכן אין צורך להלאות אותו בהסברים ויזואלים או טקסטואליים ארכניים כדי ליצור את האוירה.

"תמרות עשן" נאחזת בדימוי של הגולן כאזור הספר האחרון של ישראל, ויוצרת ממנו מחוז-תעתועים שבו הכל אפשרי, כולל היעלמותם המסתורית של 37 חברי אינסטנט-קיבוץ, כולם חברי כת וחסידיו של גורו אחד. בישראל כמו בישראל, לכל אחד מן השכנים יש מה לומר על זה, ודי ברמזים קטנים על אודות הנעלמים כדי ליצור סקרנות וענין ופחד וחשש לפח"ע ו"להקפיץ את הגזרה".

הגזרה, כך מתברר, היא יקום של גברים אינדיבידואליסטים ומופרעים (ככה זה בפרובינציות בייצוגן האמנותי) שכולם הם שריפים מטעם עצמם: נפתלי שמש (טולדנו) דווקא שייך למשטרה, אבל מרגיש לגמרי דפוק בה, וכשמנחיתים עליו חוקרת (אפרת בן צור) מן העיר הגדולה שעוד מעט תתערב לו בעניינים, ברור שיהיה כאן עימות נאה בין השניים בפרקים הבאים.

"הגזרה היא יקום של גברים אינדיבידואליסטים ומופרעים" (צילום: יובל שחר)

עימותים נוספים, אני מניחה, צפויים להתרחש בגלל ניצני הטירוף שמפגינות הדמויות הגבריות מזרועות הבטחון השונות: אסא (צחי גראד) ואלוף הפיקוד (שי אביבי ) ודאי עוד יתכתשו וייצרו סופת טסטוסטרון נאה על המסך, ורמזים לקונפליקטים אחרים ולכמה וכמה גורלות מוזרים פזורים כבר בפרק הראשון, אבל לא נקלקל למי שעדיין לא ראה.

הגולן לא מרבה לככב ביצירות הבדיון המקומיות, וב"תמרות עשן" הוא נראה רחוק מאוד מכל דימוי תיירותי שלו: המרחבים הפתוחים הם עזובה גדולה. היישובים המעטים הם איים של אסונות-מתרגשים-לבוא. בני האדם המעטים נצבעים מיד בגוונים עזים של מוזרות.

עוד יהיו סיבות לפחד

ובאמת שלא היה צריך להדביק לצחי גראד שפם אדירים שכזה - די בסצינה זעירה בה הוא משליך בנונשלנטיות זוג עופות ניצודים ומדממים לתוך פריזר ביתי, בלי שקית ניילון, כדי לבנות את האוירה שתלווה את דמותו. ודי היה בסצינה אחת מקפיאת דם של מתקפת כלבי רועים על הדוור המתנייד בין היישובים כדי להבהיר לנו שעוד יהיו לנו סיבות לפחד בסדרה הזאת.

ארבעים וכמה דקות של זהב טהור, זה מה שהיה שם, בפרק הראשון. בעוד עשרים שנה, המרצה

יספר לתלמידי המבוא שלו כמה אנקדוטות: שזו הסדרה הראשונה שצולמה בישראל באיכות HD והם יגחכו לעידן הדינוזאורים. ש"הוט" הציעו אותה לכל דורש ב-VOD, אבל שכחו שישראלים הם לא פרייארים וככה לא יוצרים באזז, וצריך היה להעלות את כל פרקיה לאינטרנט מייד אחרי שידורם.

ועוד דבר, יאמר המרצה לפני שהם מאבדים עניין: הפרק הראשון שודר ממש ביממה הראשונה למערכה השלישית או הרביעית בעזה, וזו הוכחה לכך שגם בדור הקודם ידעו לשמור על שפיות וחדוות יצירה בזמנים רעים. בטח, יגידו לו פרחי היצירה הצעירים, בטח.