עשרה בטבת: איך נולד הקדיש? וחמישה ביצועים

צום עשרה בטבת - היום בו החל המצור על ירושלים - הוכרז על-ידי הרבנות הראשית לישראל כיום הקדיש הכללי. בני משפחה שאינם יודעים מתי נפטרו (או נרצחו) קרוביהם, נוהגים ביום זה כיום זיכרון שנתי שבו פוקדים את הקבר, מדליקים נר נשמה, ואומרים את תפילת ה"קדיש" לעילוי הנשמה.

הקדיש הוא קטע תפילה קצר, מן הידועים והקדומים ביותר בסדר התפילה היהודי. גרעינו הוא המשפט "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא" (יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים), המבוסס על פסוק בספר דניאל. סביב משפט זה התהווה הקדיש בהרחבות ותוספות שונות, שעיקרן על-פי רוב הוא שבח והלל לקדוש ברוך הוא, וקידוש שמו בעולם. לאלו גם צורפו ביטויי ייחול לגאולה, ישועה ושלום.

כמעט כמו כל תפילה, גם הקדיש זכה לשינויים קלים בנוסחים בין הקהילות היהודיות השונות. מעבר להבדלים בטקסט עצמו, כמובן שישנם הבדלים משמעותיים מאוד בלחנים. לרגל י' בטבת, ynet ואתר "הזמנה לפיוט" מזמינים אתכם להאזין לכמה ביצועים של הקדיש, ולקרוא על משמעותה של התפילה במאמר מאת פרופ' אביגדור שנאן.

יתגדל ויתקדש/ פרופ' אביגדור שנאן

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא". מילים ארמיות אלו, הניצבות בראש טקסט הנאמר במסגרת לוויית המת, תקופת האבלות או באירועי זכרון, פרטיים וציבוריים כאחד, מעוררים בלב כמעט כל שומעיהם רעד קל. עמידתו של בשר ודם לנוכח חידת המוות, שאין הוא יודע לפצחה ופעמים רבות אף לא להתמודד עמה, מקבלת ביטויים רבים, בטקסט במעשה ובמחשבה, והקדיש הוא אחד מהם.

מה סודו של טקסט ארמי זה? כיצד זה שמר טקסט הכתוב בשפה שכבר איננה מובנת לרוב הקוראים אותו על חיוניותו, ומדוע עורר בעבר, ועדיין מעורר בהווה, את הרגשות והתחושות הכרוכות בו? בדברים הבאים אני מבקש להצביע על כמה קושיות, שאלות ותמיהות שמעורר טקסט זה ולנסות להסביר לאורן את תולדותיו ואולי אף לעמוד על סוד קסמו.

לקדיש חמש צורות שונות: "חצי הקדיש", המשמש באופן כללי כחוליית מעבר בין חלק לחלק בעולם בית הכנסת; "קדיש דרבנן", הנאמר בציבור – ולאו דווקא בבית כנסת – לאחר לימוד תורה שבעל-פה ברבים; "קדיש יתום", הקשור לטקס הקבורה ותקופת האבל; "קדיש לחדתא", נוסח מיוחד שבמנהג אשכנז נאמר פעם אחת במסגרת הלוויה, אבל גם בהקשרים אחרים, כגון בשעת סיום מסכת לימוד; ו"קדיש שלם", שאותו אומר החזן לאחר תפילת עמידה.

ישנם שינויים בנוסח הקדיש, על-פי תפקידיו המתחלפים, אבל בסיסו ומסגרתו אחת היא. עובדה זו כשלעצמה די היה בה כדי לעורר תמיהה. היש בסידור עוד דוגמא לטקסט אחד הממלא תפקידים כל-כך שונים, והנאמר בידי אנשים שונים – החזן, אדם אבל, הגבאי או הקורא בתורה, ובהקשרים מגוונים? 

קושי שני שעלינו להתייחס אליו הוא שאלת השפה הארמית. סידור התפילה, כידוע, כתוב עברית, עברית נפלאה, – תפילת העמידה, קריאת שמע וברכותיה, ברכת המזון, ברכות ההפטרה, וכן הלאה. מה לתפילה ארמית בהקשר עברי זה?

קושי שלישי עולה מן העובדה המפתיעה ששמו של הקב"ה אינו נזכר בתפילה זו כלל. היא פותחת, אם נתרגם אותה לעברית, במילים "יתגדל ויתקדש שמו הגדול", מבלי לנקוב במה שברור לכול – שמדובר בשם השם. וכך גם בהמשך. האם יכולים אנו להסביר את ההירתעות הזו מהזכרה מפורשת של מי שמתפללים אליו?

והאחרונה בקושיות: כיצד נסביר את ההופעה המשונה של נוסחת "ואִמרו אמן", שאין כדוגמתה בתפילות אחרות? לא בעמידה ולא בברכת המזון, 

תולדות הקדיש

המוצא לכל שאלה בתולדות התפילה הוא תמיד המקרא, אך במקרה שלנו אין לקדיש כל יסוד במקרא, להוציא פסוק בספר דניאל ("להווי שמיה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא") שהוא הגרעין הלשוני של המענה בקדיש. מכאן שעלינו לעבור אל תקופה מאוחרת יותר, אל התקופה הבתר-מקראית, ולשאול מה היא הפעם הראשונה שבה שמענו על קיומו של הקדיש.

לכאורה צריכים היינו לפנות אל המשנה, הראש והראשון בחיבוריהם של חז"ל, אך מתברר שאין במשנה רמז לקדיש. דומה שצודקים אותם חוקרים המרחיקים את עדותם מן המשנה אל ספרות הקודש של הדת הנוצרית, אל "הברית החדשה", שמעידה שאכן היה לקדיש קיום כלשהו כבר במאה הראשונה לספירה, אלא שעדיין לא כתפילת קבע ציבורית דורשת מניין.

אם קוראים נכונה את דבריו של ישוע איש נצרת, ואת נוסח התפילה שהוא מציע לשומעי לקחו בדרשה המפורסמת שנאמרה מן ההר (מתי פרקים ד-ו), מסתבר שהוא מדבר על תפילה שבה מתפלל אדם בינו לבין קונו: הטקסט במקורו נאמר מן הסתם בארמית, תורגם ליוונית, ואני חוזר ומתרגם אותו לארמית. וכך בערך תישמע פתיחתה של אותה תפילה (המוכרת בעולם המערבי בשם Pater Noster = אבינו). "אבונא דבשמיא, יתקדש שמך, תאתי מלכותך, יעבד רעותך בארעא כבשמיא". חוקרים רבים סבורים שזו עדות ראשונה לווריאציה של הקדיש.

כדי להמשיך ולתאר את תולדות הקדיש עלינו לדלג כעת אל ספרות האמוראים, ולראות האם זו תסייע בידינו בסוגיה זו. כאן נוהגים להביא סיפור ידוע מן התלמוד הבבלי שמקורו מתקופת התנאים על ר' יוסי שנכנס להתפלל בחורבה (ברכות ג ע"א). על-פי הסיפור, הוא פוגש את אליהו הנביא, שאומר לו כי "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמיה הגדול מבורך', הקדוש ברוך-הוא מנענע בראשו".רבים נוהגים להביא טקסט זה כראיה לקיומה של תפילת הקדיש בימי התנאים, או בתחילת תקופת האמוראים. אבל השאלה היא האם אכן נרמז כאן דווקא הקדיש, או שמא נרמזת כאן ענייה ציבורית אחרת.

קדיש לאחר דרשה

כדי למצוא תשובה יותר מוצקת לקיומו של הקדיש עלינו לפנות אל טקסט נוסף, שהוא מאוחר יותר, גם הוא מתקופת האמוראים. בתלמוד הבבלי (סוטה מט ע"א) נידונה מסכת אירועי משבר שפוקדים את העולם, ובעקבות זאת שואל התלמוד "על מה בכל זאת עומד העולם ומתקיים?", ותשובתו: על "אקדושה דסדרא" (כלומר: על הקטע המוכר לנו כ"ובא לציון גואל", שבו לא נעסוק) ועל "איהא שמיה רבא דאגדתא", (היינו: על אמירת "יהא שמיה רבא" בהקשר של דברי אגדה). דומה שכאן מצאנו ראיה ראשונה לקיומו של הקדיש, במקרה זה - לאחר אמירת דברים בציבור.

מדרש המצוטט בילקוט שמעוני (שהוא כשלעצמו חיבור מאוחר, אך מקורותיו עשויים להיות קדומים ביותר) אומר זאת בצורה מפורשת: "אמר רבי שמעון: אימתי מתעלה שמו של הקב"ה בעולמו? בשעה שישראל נאספין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונותנין שבח וגדולה לקב"ה. ואמר רבי ישמעאל באותה שעה כששומעים אגדה מפי חכם ועונים 'אמן, יהא שמיה רבא מברך', הקב"ה שמח וקורא למלאכיו לראות את העם המשבח אותו". 

קטע מדרשי זה מסביר לנו את מוצאו של הקדיש, שהוא כנראה תפילת רשות ספונטנית שנולדה בסמוך לאמירת דרשה בציבור. הניסוח, כך נראה, היה פתוח במידה מרובה ותלוי בדרשן וברצונותיו, בקהלו, בתקופתו וביכולותיו. לאחר שמסיימים לומר דברי תורה, הדרשן פותח בארמית - שפת העם ואולי גם שפת הדרשה - ואומר: "יתגדל ויתקדש שמו הגדול", ואינו מזכיר את שם השם לאורך כל התפילה כולה, כי ההקשר כאן הוא הקשר של דרשה, לא הקשר של בית כנסת ולא של תפילת חובה. הרי גם בדרשות חז"ל ישנה התחמקות מהזכרת השם המפורש, ונטייה להעדיף כל מיני תחליפים כגון "הקדוש ברוך הוא", "מי שאמר והיה העולם". "אבינו שבשמים" וכדומה. אפילו הנוסחה "ואמרו אמן" מתאימה להקשר של דרשה בציבור ושל תפילה ספונטנית המתחדשת ומשתנה - שכן איך ידע הקהל מתי לענות "אמן" אם לא יאמר לו זאת מפורשות מעצב התפילה?

לשון אחר, ההנחה שהקדיש נולד בהקשר לדרשה בציבור מסבירה בבת אחת את שפתו הארמית, את היעדר שם ה' ממנו, את השימוש בתחליפים לשם ה' ואת הפורמולה "ואמרו אמן", ונראה שהיום מקובל למדי לומר במחקר שאכן כך נולד הקדיש. "קדיש דרבנן", המשמש בפינו היום בעקבות לימוד תורה שבעל פה בציבור, משמר אפוא את תפקידו הראשוני של טקסט זה. 

קדיש לאבלים

מחיבור מאוחר יותר, מסכת סופרים - חיבור מראשית ימי הגאונים - עולה כי הקדיש כבר ממלא שלושה תפקידים: "חצי קדיש", "קדיש דרבנן" ו"קדיש שלם". מסכת סופרים עדיין אינה מודעת כלל לתפקיד העיקרי של הקדיש שבפינו, כשהוא מתקשר למוות, שכול, אבלות ויתמות.מכל מקום, במסכת סופרים כבר מצאנו, לראשונה, את השם "קדיש", ואפשר רק להניח כי חדירתו של הקדיש אל בית הכנסת סייעה לו לכבוש עוד ועוד עמדות ליטורגיות. 

בסידור שכתב רב סעדיה גאון, בבבל של המאה העשירית, יש כבר חידוש מסוים. גם הוא מביא בסידורו רק את שלושת סוגי הקדיש שהזכרנו לעיל, אך מוסיף הערה בשולי הדיון: "אם למדו אנשים תורה שעל-פה בציבור, עליהם לומר לאחר מכן קדיש, אבל ישנם אנשים שאומרים קדיש זה אחרי קבורת המת, ואין זה מן העיקר". כלומר, רב סעדיה מעיד על אמירת קדיש בקשר ללוויית המת, אבל אינו רואה מנהג זה בעין יפה.

ובאמת, מתי קיבל הקדיש את תפקידו העיקרי בתפישתנו היום, את הקשרו המלא והגלוי והמשמעותי בקשר למוות? דומה שדבר זה אירע רק באשכנז, ורק בעקבות מסעי הצלב של המאות ה-11 וה-12. מתברר שבאותם ימים נוצר צורך פסיכולוגי לתת בסידור התפילה מענה לבעיות הקשות שעוררו הפוגרומים, מסעי הצלב, שחיטת אנשים, אונס נשים, מעשי המרת דת בכפייה וכיוצא באלה. תחושתם של בני הדורות ההם שבהתנהגותם הם מקדשים שם שמים ברבים, נתנה לתפילה מוכרת ונפוצה, לקדיש הפותח ב"יתגדל ויתקדש שמיה רבא", את מלוא עוצמתה. תפילה שכבר שימשה בהרבה הקשרים מתחלפים וכבר זכתה להתקשר באופן חלקי ושולי אל בית הקברות, נעשתה לפתע התפילה, בה"א הידיעה, הקשורה לשכול ולסבל. מעתה היא נתפסת כתפילה של הצדקת הדין, של קבלת הגזרה השמימית הקשה. גם לנוכח הסבל והאימה – "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

במקביל, צריך לומר כי גם תורות סודות שונות, כגון הקבלה שהחלה להתבסס מעט מאוחר יותר, סייעו לתהליך זה, שהרי תורות אלו עוסקות בעיקר בעולמות אחרים, בנשמות ובנפשות ובגורלן בעולם העליון, וביכולתו של אדם המהלך על פני האדמה להשפיע על אירועים המתרחשים בעולמות גבוהים ממנו. האמונה (העממית?) כי אמירת קדיש בעולמנו יכולה לסייע לנפש המת בדרכו בעולם הבא סייעה אף היא להחדרת הקדיש – לא פעם בניגוד לדעתם של פוסקי הלכה והוגי דעות – אל עולם בית הכנסת והחיים

היהודיים בכלל, וכך זכה הקדיש לתפקידו המפורסם ביותר, שהוא גם האחרון בסדר התהוותו, ונעשה לחובתם של האבלים, ולא רק יתומים אלא כל מי שאיבד אדם שהוא חייב להתאבל עליו כגון צאצא או בן זוג.

עוד אפשר לשער כי גם הלכי רוח שסבבו בעולם הנוצרי של אותם הימים, שמירת ימי זיכרון והדלקת נרות לנשמות מתים וכן הלאה, תרמו אף הם את תרומתם לתהליך מורכב זה שבסופו זכה הקדיש למעמדו העיקרי בתודעתנו שלנו כתפילה לזכר המתים או למענם.

כך הגענו למצב שמאז המאה ה-13 הפך התפקיד האחרון בזמן של הקדיש, לתפקידו הראשון במעלה, ובוודאי בחשיבתה של החברה הישראלית של היום. לא ראיתי רבים שיוותרו על אמירתו של הקדיש בלוויה או בטקס זיכרון ציבורי, גם אם מילותיו אינן מובנות וגם אם קשרו אל השכול והאבל איננו ברור כלל. אין בו דברים על המוות ועל הסבל, על תחושת היתמות והשכול, אלא דברי שבח כלליים לבורא עולם והצדקת דינו. לא התוכן הוא כאן העיקר אלא המסגרת, התחושה שכך הגיבו דורות על גבי דורות כלפי סיטואציה אנושית קשה וכואבת. ואולי אפשר לומר יותר מזה: במקום שאין מילים היכולות לבטא את גודל הכאב ולהגיב על התופעה הבלתי נתפשת של המוות, תבואנה מילים בלתי מובנות כדי למלא את החלל העצום, ולוּ במעט. זה סוד קסמו של טקסט שמהדהדים בו זכרונות היסטוריים קשים מכאן, ושסתימותו הלשונית מוסיפה לו דווקא לוויית חן.

• אביגדור שנאן הוא פרופסור לספרות האגדה והמדרש, מלמד בחוג לספרות עברית שבאוניברסיטה העברית בירושלים ומשמש כיועץ אקדמי של קרן אבי חי
• ביצועים נוספים לקדיש, והמאמר המלא של פרופ' שנאן מתפרסמים באתר "הזמנה לפיוט".