יום הקדיש הפרטי

את רס"ן דגן ורטמן הכרתי לילה אחד בלבד. לילה הזוי במעבה האדמה באחת מפסגות החרמון. לילה שהבהיר לי כמה מורכבת משמעותו של הביטוי "שמו הולך לפניו".

היינו קבוצת מפקדים קטנה מפלוגת מילואים של השריון וחיכינו באחד המוצבים התחתונים של החרמון לסיור שייקח אותנו למעלה, למוצב שבו היינו אמורים להעביר את הלילה. מפקד הסיור, סמל צעיר ועייף מגולני, הגיע לבסוף וניסה להסביר לנו בשפה לא ברורה (תוצאה של פער הגילאים, חוסר ההיכרות שלנו עם הסלנג הצבאי העדכני ומחסור בשעות שינה משני הצדדים) מדוע לא נוכל, ככל הנראה, להגשים את משימתנו (לרכב יש פנצ'ר...

נהג לא רוצה לבוא... בדיוק יצא הביתה... אין אישור). לא הכול הבנו, אבל מילה אחת שבה ונשנתה כמו לחש קסם: דגן (במלעיל). "צריך לשאול את דגן", "דברו עם דגן", "דגן מחכה לכם למעלה".

הדגן המסתורי אכן התערב והעניינים הסתדרו. הגענו למעלה והובלנו לתוך המוצב המחופר. ההליכה במסדרונות התת-קרקעיים הזכירה לי את דרכו של קפטן וילארד אל הקולונל קורץ בסרט "אפוקליפסה עכשיו". פסענו בדרך אפלולית ונפתלת, אור מנורות צהוב מאיר את דרכנו, קולוניאליסטים לבנים בלב עולם שבטי ולא מוכר. מכל פינה ניבטו אלינו דגלים צהובים ירוקים וציורים של קופי ענק אוחזים בחרבות ובשאר כלי משחית. ברוכים הבאים למוצב של "קופי הדממה", הפלוגה המבצעית של גדוד 13. ככל שקרבנו למרכז המבוך, הלך והתגבר רעם התופים. חיכיתי בקוצר רוח לראות מיהו הענק המאיים ששולט בכל הסבך הזה, מיהו העכביש שיושב במרכז הרשת.

כשהגענו למרכז המוצב התבררו שני דברים: שרעש התופים בוקע מרמקולים המשדרים מוסיקת טראנס ושדגן בדיוק הוקפץ. נציג המקומיים, רס"פ עוג בחולצה שחורה הדוקה על שרירים תפוחים, לקח אותנו בינתיים לחדר האוכל וערך לנו שם שולחן מלא מטעמים במצוותו של דגן. אכלנו ושבענו ודגן לא הגיע. היינו עייפים והלכנו לישון (במיטות שפינו עבורנו החיילים במצוותו של דגן), לא לפני ששמענו כמה סיפורי גבורה על המ"פ הנערץ, דגן.

"קום, דגן הגיע"

באמצע הלילה התעוררתי מטלטולים עזים: "קום. דגן הגיע והוא רוצה לראות אתכם". קמנו, התלבשנו והלכנו בעקבות הרס"פ למשרד המ"פ. הנה, עוד רגע, ניפגש עם האיש שמושל בכל זה ביד רמה. נכנסנו. על הקיר דגל ישראל, על השולחן "יאיר", ספרו של משה שמיר על מפקד הלח"י. ומאחורי השולחן – דגן. צעיר, כמעט ילד, צנום ומחייך - חיוך גדול, עייף וחם. הוא החליף כמה מילים עם הרס"פ, וידא שכולם אכלו ושהכול תקין, ביקש שיכינו לנו תה חם ופנה לתדרך אותנו על המשימה שלנו.

באותו רגע הבנתי שהתלות הגדולה של הפלוגה באיש הזה לא נובעת מפיקוד ריכוזי או מנְהלי משמעת אימתניים, אלא מהכמיהה של הילדים המגודלים האלו למגע ידו האבהית של האיש הקטן הזה, מצימאון ללטיפה, למילה טובה, שהיו לו בשפע. החיילים האלו לא העריצו את מפקדם בשל גבורתו או מיראת עונשו, אלא בגלל האהבה הגדולה שהוא העניק להם, בגלל החום שהוא הקרין והאוזן הקשבת שהייתה לו לצרכים הבסיסיים שלהם.

בתום חודש המילואים שבנו הביתה מן החרמון ודגן וחייליו ירדו לחברון. השבוע הם נכנסו לעזה. אתמול בערב דגן נהרג מפגז טנק. והיום עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי.

היום נמהל האבל שלנו על חורבן הבית הראשון עם זיכרון אלפי היהודים שמתו ואיננו יודעים מתי והיכן ועם הכאב הנורא על חיילים צעירים שנפלו בקרב. ואין מילים של נחמה ותמיד קשה מנשוא להבין.

אבל אפשר, אולי, קצת להתחזק מן הידיעה שהחיילים האלו הלכו לקרב כנציגיה של מדינה עצמאית ולא כבניו של עם נרדף. ואפשר, בודאי, לשאוב כוחות מההיכרות עם האישיות המיוחדת של האנשים האלו, ילדים-חיילים שלא אהבת הקרב ורדיפת השררה משכו אותם לצבא, אלא החום והאנושיות; שלא שנאת האדם, אלא אהבת האדם, נותנת להם את הכוח להתמיד במשימה הקשה של שמירת בטחון המדינה.