זה רוק'נ'רול זה?

מסכן גאי ריצ'י. מישהו שכח להגיד לו שהמילה "מגניב" היא כל כך שנות השמונים. מאז ראשיתה של הקריירה הקולנועית הבלתי מוצלחת שלו, הוא מקפיד לעצב על הבד אלימות מסוגננת, עלילות פשע אבסורדיות ודמויות שוליים מהעולם התחתון הלונדוני הנענות לכינויים מטופשים כמו "אחת-שתיים" ו"ממבלס”.

זה עבד איכשהו (הכי, יתעקשו אחרים) בסרטו הראשון, “לוק סטוק ושני קנים מעשנים" שהופק לפני עשור בדיוק. אך מאז ממשיך בזה, מי שהוכרז אז כיורשו החוקי של המלך טרנטינו עם השטיקים הכה-ילדותיים שלו, והחידוש נהפך, אבוי, לנוסחה משומשת, ואין כמו "רוקנרולה", סרטו החדש, כדי לאשר זאת.

"רוקנרולה". אי אפשר לעקוב אחרי העלילה

אחרי הבושות שעשה "מר מדונה" לשעבר עם צמד סרטיו הקודמים, “סחף חושים" (בכיכובה של מי שהיא עתה האקסית) ו"רבולבר", נדמה הנוכחי שלו כסוג של חזרה לפורמה. אפשר להגדיר זאת גם כהליכה על בטוח. מיחזור של חומרים שעבדו, תנו לחשוב, פעם, פעמיים ושלוש בעבר. הבשורה הטובה, זה לא נורא. הבשורה הפחות טובה, זה גם כבר לא עובד.

העלילה, אותו דבר שעל פי ריצ'י אתה אמור לאבד את היכולת לעקוב אחריו אחרי חמש דקות, ב"רוקנרולה" הולכת בערך ככה: מאפיונר לונדוני קשיש (טום ווילקינסון), יהודי אם כבר שאלתם, מנסה לסגור עסקת נדל"ן מפוקפקת עם איזה אוליגרך רוסי שנחת זה עתה בשכונה. מסביב רוחשים פושעים צעירים, רואת חשבון נכלולית, "ציור מזל" שנגנב, מוציאים לפועל שנשלחים להשיג אותו בכל מחיר, גברתן שחור המכור לדרמות תלבושות מבית מרצ'נט את אייבורי, זמר רוק על סמים קשים שהוא גם בנה החורג של אחת הדמויות שצוינה לעיל, וג'רמי פיבן ("הפמליה") אחד שאת תפקידו בסרט כבר שכחתי.

סגנון שהוא עדות לחוסר סגנון 

ריצ'י פועל בתוך מסורת ארוכה ומכובדת, זו של סרט הגנגסטרים הבריטי שהיה אפרורי, ברוטלי ואותנטי יותר ממקבילו האמריקאי. מסורת שכוללת קלאסיקות מודרניות כ"במעגל הנקמה" (1971) עם מייקל קיין כפושע לונדוני היוצא לנקום את רצח אחיו; “יום שישי הארור" (1980) שהזניק את הקריירה של בוב הוסקינס כבוס העולם התחתון המגלה שישנם מי שמנסים להחריב את האימפריה שלו; או "יום שני הסוער" (1988) המסוגנן, שבו סטינג הוא בעליו של מועדון ג'אז אפלולי בניוקאסל; כמו גם כמה קומדיות בלתי נשכחות שהופקו באולפני "אילינג" הלונדוניים בשנות ה-50, ובהן "כנופיית לוונדר היל" ו"הרוצחים והגברת".

ומה תורמים סרטיו של ריצ'י למסורת הזו? לא הרבה, מסתבר. אם אתה בן

16 וטעמך הקולנועי בהתאם, סביר להניח שתטעה לראות בבלגן שרץ על הבד כסגנון קולנועי צעיר ופרוע. אך האמת? הקולנוע של ריצ'י הוא הדבר הכי מיושן ושמרני שאפשר להעלות על הדעת. הסגנון שלו הוא עדות לחוסר סגנון, הקריינות אינה מוסיפה איזושהי פרספקטיבה למה שממילא נראה על המסך, הדמויות שלו משעממות וצפויות וההתלהבות שלו מאלימות אכזרית היא אינפנטילית.

"רוקנרולה", במילים אחרות, הוא אותה גברת באותה אדרת. בלויה משהו, משומשת, שצבעיה דהו. הוא לא מלהיב, חסר סקס אפיל, נטול משמעות. אפשר לצפות בו. הוא צעקני וקופצני פחות מ"סנאצ'”, המפגש הטראומטי האחרון שהיה לנו עם ריצ'י על המסך הגדול. אבל אפשר גם לתהות, לשם מה בעצם? יש, על כן, לקוות שהפרידה המתוקשרת והעובדה שסרטו המצטלם הבא הוא, לשם שינוי, חידוש של שרלוק הולמס (עם רוברט דאוני ג'וניור וג'וד לאו) יעשו לו רק טוב.