כשהתותחים רועמים, רדו מהחרדים

אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות. אז אומרים. נראה כי מי שהמציא את הביטוי לא הכיר את הח"כית צביה גרינפלד. אצלה, כעומק הפגזים - עומק ההשראה. גם ברגעים שההתלהמות אינה נאה להם. אולי אם אתה ח"כ שמאלני בעת מלחמה, המצב בכל זאת מחייב. בפרט כשמצאת את האשם האמיתי במלחמה בעזה. לא "השלום", לא ההתנתקות, אלא - החרדים.

שיא האבסורד של היומיים האחרונים מגיע מהחזית השמאלית בכנסת. זו שיש מי מחבריה שמצהירים על עצמם כמי שמעדיפים לשבת בכלא על פני שירות למדינה, אך עדיין שומרים לעצמם את הזכות למחות נגד השתמטותם של אחרים. תנו להם לארגן סופ"ש בבלעין, או סתם לרבוץ ביפו ולעשן נרגילה ויאללה סלאם. הקסאמים בשדרות זה בכלל באשמתנו, כי פוצצנו מנהרות חבלה וחיסלנו את מי שרצה אותנו מתים.

אבל איך אפשר להסיט באלגנטיות את האש מההתפרעויות בתל-אביב לקבוצה אחרת? כאן נכנסת גרינפלד לתמונה. האישה שבבחירתה לכנסת כבר הבטיחה פרובוקציות מהסוג הישן והטוב גם מקיימת. לדבריה, ראשי ש"ס תומכים במשתמטי שירות כמפלגה חרדית אך במקביל מעיזים ללבות את "אש המלחמה" ולשלוח אחרים למות במקומם. אכן האשמה קשה.

אלמלא האפשרות להיכנס לאתר הכנסת ולעיין בסעיף שירותם הצבאי של חברי הכנסת בש"ס, התעמולה הזולה אולי גם הייתה מחזיקה קצת מעמד. אך נראה שניסיון להשתמש בקלישאות רדודות על ציבור חילוני שלא תמיד מכיר את "הנפשות הפועלות", עובד ובגדול. מי ילך לבדוק שאלי ישי היה מש"ק בצה"ל?

אז לידיעה כללית. מלבד קבוצות מסוימות במגזר החרדי, כמו הליטאים אשר רואים בלימוד תורה דרך חיים. והעדה החרדית בירושלים, שגם אינה משתתפת בבחירות או נהנית משאר השירותים והתקציבים להם זכאי אזרח ישראל על פי חוק. השאר, לאחר שנות הישיבה, מוצאים את עצמם בשוק התעסוקה. והדרך לעבודה עוברת בבקו"ם. שם מחליט הצבא אם בא לו לגייס אותך אחרי שנות הישיבה למרות גילך המתקדם (25 זה מתקדם) או לתת פטור. ואם מתעקשים על שירות, בסוף גם הופכים להיות חיילים מן המניין בצה"ל.

מאז ומעולם, כיפות שחורות בצבא הן עובדה קיימת. תצלומים שלהן "מככבות" לצד פאות מתנופפות, טליתות על מדי זית ותפילין שנחגרו באמצע שום מקום הם ההוכחה טובה, אולי מאלף מילים. בעיקר למי שמחפש קצת יותר אמת מאשר קלישאות נבובות על השתמטות, שלמרבה הצער - ואת זה מדור כוח אדם יודע היטב - מכה בכל רובדי האוכלוסייה במדינת ישראל.

אומנם אין טעם שכל חרדי שעשה שירות יצמיד לשמשת הרכב תעודת חוגר או קצין, כדי למנוע מכמה לשנות רעות ללהג. רק קחו בחשבון, טרום כמה מילים כעוסות על החרדים וצה"ל, שאולי הדוס עם השטריימל שלצדכם טחן שלוש שנים בבקעה. ויש כאלה כבר לא מעט.

לצערי, ברוח התקופה, כל טלפון מחברים, גם החרדים, נפתח בשאלה האם כבר קיבלת צו שמונה. ואם כן, איך מתארגנים עם האישה והילדים. אמש גם הגיע S.M.S ממכר שמבקש שיגידו עליו תהילים כי הוא "נכנס" לעזה. יתרה מזאת, גם מבין אלה שלא קיבלו צו וזכו להישאר בבית, אפשר לראות רבים נרתמים במישור ההתנדבותי למצב החדש בעורף. סיוע רפואי, חיזוק המשמר האזרחי ולצערנו גם טיפול בחללים.

אולי זה סוג של ייאוש שקט, לוותר על מחאה כל פעם

מחדש נגד "עובדה מוצקה". אבל אני שעברתי שלוש שנים מתוחות, בהן בן-זוגי חזר בשעות לא שעות הביתה ויוצא חזרה לבסיס, משאיר מיטה ריקה, מבינה טוב מאוד את המשמעות של פחד. פחד על חיי אדם שאת אוהבת. מאז החל המבצע, לא חסרות אצלנו, משפחות שלא ישנות טוב בלילה וגם אם אני הרמתי ידיים, מגיע לקולן להישמע.

ולסיום, אני מציעה לכל מחרחרי הריב, דיל. אני לא אלך לחפש את "פרחי החופש" בתל אביב ואתם לא תחפשו את תלמידי הכולל הליטאים. כרגע, זה לא הזמן להתעסק בקטנות לפלג ולסכסך לצורך רווח פוליטי. כשהגראדים נופלים, כדאי שכל עם ישראל יפגין "איחוד שורות" וקצת פחות התחשבנות קטנונית. צה"ל הוא עדיין צבא העם ומשרתים בו כל רובדי אוכלוסיה, גם דוסים. וכשהתותחים רועמים המוזות, גם של השמאלניות-חרדיות, צריכות לקחת הפסקה זמנית. אולי לקרוא איזה "שיר המעלות" במקום?