רציתי לנקום בכל הגברים בגלל חטאו של אבי
הם האמינו שזאת אהבה, אבל אני המתנתי בשקיקה לאהבה הבאה, אגדתי את מכתבי האהבה והכמיהה בקלסר האהבה שלי, או יותר מדויק לכנותו קלסר הנקמה שלי. לימים הבנתי למה
למחרת היום, מייל של בוקר: "היה כיף, אני מאושר". כבר אז הרגשתי איך הלב שלי מתרחב, תחושה מתקתקה של משהו חדש וטוב בפתח, אנשים סביבי הפכו בלתי נראים. מחשבות רצות אצלי בראש. מסע הכיבוש מתחיל?!
למעשה, עד היום ההוא ב-1 ביוני חשבתי שאני כבר יודעת הכל. בת 32, גרושה פלוס אחד. נראית מצוין, מרגישה נפלא, מבוססת, עצמאית, דירה יפה, עבודה לא רעה בכלל, והכי חשוב - עם ניסיון לא מבוטל ביחסים שבינו לבינה. גברים יפים ומיוחדים, ובעיקר מצליחנים, אהבו אותי, רצו אותי, העריצו אותי.
אהבתי אותם, אבל תמיד תמיד בנקודה מסוימת, כשנאלצתי לקבל החלטה, התחילה הנסיגה. פחדתי. ידעתי בתוכי שזה לא זה. ואז התחיל ריקוד הנטישה.
השארתי אותם מתבוססים בכאב והשפלה
כמובן, היו שם עצב גדול, דמעות בלי סוף, סקס של פרידה. השארתי אותם מתבוססים בכאב והשפלה. הם האמינו שזאת ה-אהבה. אבל אני המתנתי בשקיקה לאהבה הבאה, לא לפני שאגדתי את אוסף מכתבי האהבה והכמיהה בקלסר האהבה שלי. או יותר מדויק לכנותו קלסר הנקמה שלי. לימים הבנתי למה.
ואז הוא הגיע.
לא הכי יפה, לא הכי גבוה, לא הכי מצחיק. אבל היה בו משהו. רציתי לדעת עוד.
בן 41 גרוש ללא ילדים, מזל דגים, אוהב את הים ומצפה לרגע שישחרר חבלים ויצא למסע חוצה ימים ויבשות. עבודה טובה, בית חביב. מוקף חברים. מעוניין למצוא את האחת להזדקן איתה כך אמר - וכבש אותי.
וככה זה התחיל.
יצאנו אל הים, הפלגנו לתוך שקיעות, החזקנו ידיים, הרגשתי שאני נשאבת לתוך מערבולת של אהבה, נתינה, התמסרות. את השריון ששומר עליי כבר שנים השארתי בבית, באחת המגירות העליונות. הרגשתי שייכת, רציתי את האיש הזה, אהבתי אותו. הכל היה מושלם. הוא היה בשבילי. שלי. אמיתי. חזק. פתחתי לו דלת לליבי, לנשמתי.. נתתי לו להיכנס.
והוא נכנס. ועוד איך נכנס. הפך להיות חלק מאיתנו. חלק מחיינו.
אהבה. אהבה. אהבה.
בקרים של אהבה. לילות של תשוקה עדינה, איטית, מתרכזת. למדתי אותו. הוא היה קצת ביישן, לא בטוח. אפשרתי לו לחקור אותי, ללמוד אותי, לאט ובטוח. וזה היה סוג אחר של אהבה, אהבה מהסוג הרגוע, העדין. היה לי נעים וטוב. ישנתי טוב.
גם כשחלפו כחודשיים כאלה, טובים, מהנים ואינטנסיביים, הגוף שלי רטט והתכווץ כשראיתי איך הוא נכנס לי למיטה בטבעיות, ערום, אחרי יום ארוך של נסיעות, מחבק אותי ונרדם. כאילו היה כאן מאז ומעולם.
האם האיש השקט והמופנם הזה הוא האחד בשבילי?
לא ידעתי איך להגיב לזה. האם לו חיכיתי כל החיים? האם אותו חיפשתי שנים? האם האיש השקט והמופנם הזה הוא האחד בשבילי, המיועד?
היתה תקופה טובה. השריון שלי מזמן נשכח. את קלסר האהבה הישן שלי העברתי לבית של אמא. נפרדתי לשלום מימי הכיבוש והדרמה. חייכתי לקראת ימים של אהבה ושלווה וביטחון ובראש מורם ובגב זקוף צעדתי קדימה, אל שנת הל"ב שלי. הלב שלי.
ואז הגיע יוני הארור. ביום אחד חיי השתנו. האיש שלי קם בבוקר ונראה מהורהר, טרוד. הוא חיבק אותי והלך.
לא התקשר, גם לא בא יותר. ניסיתי לדבר איתו ולא ניתן היה להשיג אותו.
ארבעה לילות של בכי, כאב ומצוקה נוראית עברו עליי. בקושי הלכתי לעבודה. ניסיתי להסתיר מפני הילד, ניסיתי להיות חזקה, אבל זה היה חזק ממני. חזק הרבה יותר. מצבור של רגשות הציף אותי. פחדתי.
למה לי? למה אני? הרי לשם שינוי נתתי הכל. אפשרתי לו להיכנס. פתחתי את הלב, נתתי את הנשמה. למה? אהבנו, אני הרי מומחית באהבה, אני יודעת שהיתה כאן אהבה. אהבה יפה, פשוטה, טהורה, איך זה יכול להיות?
ביום החמישי, בעיניים נפוחות, גררתי את עצמי לעוד יום משעמם בעבודה. כשפתחתי את הדואר שלי ראיתי מייל ממנו.
שלום אהובה,
מצטער שכך יצא. זה כנראה לא זה. זה לא משמיים.
את נהדרת
אזכור אותך תמיד ולתמיד
חייב ללכת
אני
מיהרתי הביתה, בוכה. מושפלת. כואבת.
כאן בעצם התחיל מסע כואב וארוך, שבמהלכו אני לומדת ומגלה את עצמי לעצמי. לומדת על אודותיי, מי אני ולמה. מאיפה באתי ולאן אני ממשיכה מכאן. מנקודת השפל הזאת.
לילות ארוכים של בכי ויללות של כאב עמוק
אני כבר לא חזקה ובכלל לא בשליטה. התאבלתי. בכיתי אותו. בכיתי אותנו. בכיתי את הבן שלי שחווה את מה שניסיתי כל כך לחסוך ממנו, את כאב הנטישה.
לילות ארוכים של בכי ויללות של כאב עמוק. כאב חד. הפסקתי לחשוב עליו, חשבתי עליי, ראיתי אותי ילדה בבית קשה. אחריות גדולה מדי. צער בשביל אמא אחת קטנה ועצובה, שנשארה לבד עם שלושה ילדים ועול כבד על כתפיים של אשה אחת. אמא שלי.
חשבתי גם על אבא. אף פעם לא אהב אותי. חשב שאני רעה. חשב אותי למכשפה, כך אמר לא פעם. כאבתי את כאבה של אמא. אבא שעזב בלי להגיד מילה. נעלם. אבא שלא השכיל להבין את התוצאות המרות של הנטישה הזאת. אבא שלא ידע לעולם כמה רציתי אותו. כמה ייחלתי לדמותו החסונה והחזקה והתומכת. כמה חיפשתי אותו. מגיל 12 יצאתי במסע לחיפוש אבא.
מצאתי אותו.
מצאתי אבא שלי בדמות גברים בוגרים ומצליחים, שאמרו הכל בשביל רגע של עונג. הם רצו להיות איתי. היה אכפת להם ממני. ככה ראיתי את זה אז. נקודת ראייה של ילדה שבסך הכל רצתה להרגיש שייכת, שווה. הזכרונות האלה נדחקו לפינה צדדית וסגורה בלב שלי. .
הזכרונות הציפו אותי בלילות והרגשתי בלבול נוראי, בלבלתי את האיש שלי שהלך, גבר חלומותיי, עם האבא שחיפשתי במשך שנים.
שאלות רבות שאף פעם לא ידעתי איך לענות עליהן באו על פתרונן. למשל, מדוע בכלל נישאתי לאבי ילדי, הרי אהבה לא היתה שם. הבנתי שהוא היה התשובה לאלה שזלזלו בי וחשבו שאני לא מספיק שווה, חכמה, יפה. הנה, נישאתי לבחור שהוא הכי מצליח שיש, עם הרבה כסף, שסיפק לי יוקרה ומעמד. ההצלחה שלו שידרגה אותי – הנה, אחד כזה רוצה אותי. אני שווה! טוב, נו, והרי זה לא מה שעושה זוגיות וחיי נישואים, אז זה לא החזיק זמן רב מדי. בדמעות ובחצי חיוך שתיתי כוסית יין לחייו של האקס.
כולם היו ראויים. הם היו שם בזמן הלא נכון
בלילות אחרים נזכרתי בכל הלבבות השבורים שהשארתי מאחור. כל הגברים ההם שכל חטאם היה בכך שאהבו אותי, רצו להעניק לי. כולם היו ראויים. הם היו שם בזמן הלא נכון. רציתי לנקום בכל גבר אפשרי בגלל חטאו של אבי. רציתי שירגישו קצת מהכאב שלי. כאב של ילדה בגיל כל כך מסובך. כאב של ילדה שנשארה לבד.
זה לא היה בשליטתי. שתיתי עוד כוסית יין. הטעם גרם לי עונג. שתיתי עוד כוסית. נזכרתי בהם. חייכתי, חיוך אמיתי.
נפש האדם כל כך מורכבת, אמרתי לעצמי. רבדים על רבדים. שכבות של זכרונות. שמחות. עצב. נקודות מפנה. חיים. עוד כוסית, ועוד אחת. צוחקת בקול רם איך ההוא מלמעלה מתעתע בי, מספק לי חיים מלאים בכל מוטיב אפשרי, ממש תסריט לרומן הוליוודי.
עייפות וטשטוש השתלטו עליי. פה ושם קפצה לה מחשבה טורדנית שאומרת שבעצם האהוב שעזב נשלח ללמד אותי שיעור חשוב, שביסודו מדבר על סליחה, על שחרור חבלים ועל יציאה למסע של חיפוש עצמי, סליחה ומחילה, קודם כל לעצמי, ואחר כך לאבי, אפילו לאהוּב שעזב ללא הסבר.
הבטתי בתמונה של איש הים שלי, הסתכלתי לו בעיניים והרמתי כוסית לחייו.
לפנייה לכתב/ת 
