לחימה מוסרית? מה זה?

הדי פגזי המרגמות שנפלו בחצר בית הספר פאחורה של אונר"א טרם התפוגגו והמחיר המדיני כבר החל להעסיק את הדרג הפוליטי. נדמה, כי בכל אחד מהסבבים האלימים בשנים האחרונות נחרת בזיכרון הקולקטיבי אירוע בו נפגעים אזרחים חפים מפשע או בשפה הצה"לית "בלתי מעורבים".

ייתכן כי אין מניעה מכך וזהו כורח הנובע מאופייה של מלחמה א-סימטרית בין מדינה בעלת צבא מודרני לבין ארגוני טרור המוצאים מחסה בקרב אוכלוסייה אזרחית. אולם מכאן ועד השלמה עם האירועים כגזרת גורל, המרחק גדול.

בעקבות מלחמת לבנון השנייה, המליצה ועדת וינוגרד על "הטמעה שיטתית ומסודרת של דיני הלחימה בדרג המדיני, המקצועי ובכוחות הביטחון". האם העמיס צה"ל על שכמו את נטל הטמעת דיני הלחימה בקורסי הפיקוד השונים? האם הדרג המדיני למד את לקחי הלחימה בלבנון והעניק משקל ראוי לנושא במהלך מתן האישורים לדרג הצבאי? כנראה שלא.

רק קורסים פיקודיים מעטים בלבד זוכים לשיעורים ולהדרכות של דיני הלחימה, ורק במעט תרגילים מתורגלים המג"דים והמח"טים בדילמות הכרוכות בכך. בדרגי פיקוד השדה של צה"ל קיים פער ידע שנובע משנים רבות של הצבת הנושא בתחתית סדר העדיפויות. המג"ד הרי צריך לדעת להפעיל ארטילריה, לדבר עם סיוע האש האווירי וגם לשפוט עריקים. דיני הלחימה נדחקים ביחס לנושאים נוספים ו"השמיכה", כפי שקציני צה"ל נוהגים לומר, הרי רק מתקצרת כל העת.

דיני הלחימה, בניגוד לעמדה מקובלת בציבור, מאפשרים הפעלת כוח בסביבה אזרחית, גם במחיר של פגיעה בחיי חפים מפשע, אולם הם מציבים מספר מבחנים שעל הכוח הצבאי לעמוד בהם ולמצותם, לפני שננקט צעד שמסכן אזרחים בלתי מעורבים.

הירי על בית הספר של אונר"א יכול להיות מוצדק על פי דיני הלחימה, שכן גם יעדים המוגנים על פי הדין, מאבדים את חסינותם ברגע שנעשה בהם ומתוכם שימוש צבאי המסכן את הכוח הצבאי. אולם כאן נוסף מבחן חשוב, שאולי לא נלקח בחשבון על ידי מי שהורה על ירי המרגמות לבית הספר, והוא מבחן המידתיות, שדורש מהמפקד הצבאי לשקול האם התועלת הצבאית הישירה, גדולה מהמחיר הנובע מהסיכון לפגיעה באזרחים חפים מפשע.

מכאן עולות מספר שאלות: האם במפת הקוד של המפקד הצבאי שהורה על הירי, סומן בית הספר של אונר"א כאתר מוגן? האם קיבל המפקד מידע על מספר האזרחים שמצאו מקלט בתוך בית הספר? ולבסוף, כיצד, אם בכלל, הוערכה התועלת הצבאית אל מול כלל השיקולים הללו. אין ספק שמדובר במבחן חמקמק ותחקיר צה"ל צריך לבחון את כלל השיקולים וללמוד מהם להמשך. אך בינתיים במבחן התוצאה, הפעולה פגעה בעשרות אזרחים וביכולת להמשיך ולהשיג את יעדי הלחימה.

המחיר שישראל משלמת בדעת הקהל של המדינות הערביות המתונות סביבנו, בקרב העם הפלסטיני איתו נגזר עלינו לחיות גם בשנים הבאות ובעיקר בדעת הקהל העולמית, הינו כבד ומשליך באופן ישיר על היכולת להמשיך בלחימה, שהיא מוצדקת מיסודה.

אולם המחיר הכבד ביותר הינו המחיר המוסרי. מבלי משים אנו עלולים להחליק במדרון החלקלק אל עבר מערכת הערכים החמאסית, שמכוונת את טיליה ללב אוכלוסיה אזרחית.

בכאוס המלחמתי ואל מול אויב ציני, העושה שימוש תדיר באזרחים לצרכיו המלחמתיים, טעויות מתרחשות וכנראה לא ניתן למנוע אותן באופן מוחלט. אולם, אין אנו יכולים לרחוץ בניקיון כפינו, כל עוד לא פעלנו לאור המלצות ועדת וינוגרד, לימדנו את דיני הלחימה ואימנו את מפקדי צה"ל בהתאם.

על צה"ל לוודא שלא יהיו מפקדים, כמוני, המשרתים בצה"ל מעל 23 שנה בסדיר ובמילואים ומעולם לא עברו השתלמות צה"לית בדיני הלחימה.

רון שצברג, סא"ל וראש מטה חטיבת חי"ר במיל', מג"ד מילואים ב"חומת מגן" ויועץ חיצוני לצלב האדום הבינלאומי