מאמין בהתנדבות

ביום שני בשלוש בבוקר נסע אברהם פורגס לעזה. פורגס הוא לא חייל. הוא חרדי, חובש במד"א ומתנדב בארגון "איחוד הצלה" באשדוד. והוא נסע יחד עם חבריו לעזור בהבאתם של גופות החיילים שנהרגו זמן קצר לפני כן. במלחמות, אנחנו כבר יודעים, אין רק חיילים. יש בעיקר בני אדם. ובמקרה של פרוגס זה האדם, שבא לעזור.

איך חיים בתוך מציאות של קסאמים?

"בהתחלה הייתי אדיש. אמרתי לילדים 'אם אתם מרגישים בטוחים יותר תכנסו למרחב המוגן'. ציפיתי לקצת נזק לרכוש אולי כמה נפגעי חרדה, זהו. לאט לאט, הפנמתי שאנחנו בסרט אחר לגמרי. זה קרה כשהקסאם השני נפל במרחק שני רחובות מהבית שלי. הגעתי בין הראשונים ומצאתי אישה גוססת ואחת נוספת פצועה קשה. הרחוב היה חשוך כי הטיל פגע גם בכבל החשמל, עשן, זעקות שבר, זה הרגיש כמו בחלום רע".

גם לפני הלחימה התנדבתם, מה שונה עכשיו?

"עכשיו אין מושג לקראת מה אנחנו הולכים. בדרך כלל כשמתקבלת קריאה יודעים למה לצפות ו אתה מתכננן בראש איזה ציוד להביא, מה תגיד לבני המשפחה, כאן זה לפעול על ריק. יודעים שהייתה נפילה ומכאן, כל התרחישים אפשריים".

"לאחת הנפילות האחרונות שהגעתי. מצאנו את הטיל תקוע שלם בתוך האדמה. בגלל הגשמים העפר היה רך ולכן לא התרחש פיצוץ. אנחנו באנו לשם, מתוך מטרה לראות שהכול בסדר, אבל זה בהחלט יכול היה להתפוצץ עלינו ולהפוך אותנו לקורבנות".

מה הביא אותך להתנדב בתחום כל כך קשה?

"אבי נחשב לאחד ממתנדבי מד"א החרדים הוותיקים בארץ. כילד אני זוכר אותו נוסע לכל מני חורים כדי לתת הדרכות בהגשת עזרה ראשונה לחרדים במד"א. רוב המתנדבים הותיקים בארגון מהמגזר החרדי הם תלמידים שלו. אני רק המשכתי את הדרך".

למה נשארתם בעיר?

"אנחנו לא גיבורים גדולים. יש לנו ילדים קטנים ואנחנו חוששים לשלומם. אני גם לא מסתיר מהגדולות שלי בנות שבע ושמונה מה המצב. אבל הסיטואציה מחייבת. אתה יודע שצריכים אותך, ואין מבחינתי את המותרות של לקום וללכת. בפרט כעת, כשיש מחסור במתנדבים במד"א, בגלל שרבים עזבו את העיר או התגייסו".

פורגס באתר נפילה (צילום: "איחוד הצלה")

יש לכם תגבור מחיילי מילואים

"מה יעזור פרמדיק מטעם הצבא באמבולנס מצויד היטב, אם בזמן אמת הוא לא יודע היכן הכתובת שקיבל מהמוקד? גם ככה הלחץ גדול ויש הרבה בלגן אין זמן להדרכות והנחיות".

אז מה עושים?

"אנחנו משתדלים להצמיד לכל אחד מהאמבולנסים איש מארגון 'הצלה' שמכיר את האזור, כדי להנחות את המילואימניק וגם לסייע בטיפול עצמו. צריך לזכור, שהפעילות השוטפת לא נעצרת. עדין יש תאונות. ולפעמים תוך כדי קאסם צריך להוציא אנשים מרכב, לבצע החייאות. לא קיבלנו פטור גם מהשגרה הזו. גם מתנדבים של 'איחוד הצלה' במקומות אחרים בארץ, עוזבים את המשפחה , ללילות שלמים ובאים לכאן, לעזור ולסייע. אז שאנחנו נברח מהמערכה?"

ועם כל רוח השליחות וההתנדבות, אין רגעי שבירה?

"אני בהחלט מודע לפגיעה הרגשית. היא בלתי נמנעת כשנחשפים לאירועים קשים בתדירות גבוהה. חברים להתנדבות מספרים על נדודי שינה בלילה, חרדות. יש קושי נפשי להיות כל הזמן במצב 'היכון'. אבל חייבים לשדר חוסן. הנפילה שהייתה בגן הילדים, לוותה אותי אישית בתחושה קשה מאוד. בגן הזה לומד בנו של חבר טוב, אני מכיר את הגן ואת הילד ואי אפשר להגיד שלא מכה בי האפשרות שזה יכול היה להיגמר אחרת".

"מצד שני", הוא ממהר להרגיע, "יש אנשים רגילים שהמצב הפך לגיבורים. באחת הנפילות התרחשה דליפת גז והפאניקה הייתה גדולה. היינו הראשונים בזירה והיה ברור שלא נוכל לפנות בזמן את כולם, והתפוצצות נוספת זה עניין כמעט בטוח. אחד המתנדבים שלנו, אני לא יודע מאיפה האומץ, פשוט נכנס לאזור הדליפה וחסם אותה עוד לפני שצוותי כיבוי אש הגיעו לשטח. אי אפשר להסביר מה מניע אדם, לבצע פעולה מסוכנת בשביל למנוע נפגעים בנפש. כנראה משהו פנימי של מסירות נפש על האחר, שאי אפשר להסביר לוגית".

מה הרלוונטיות של היותך אדם מאמין בסיטואציה כאלה?

"אם לא הייתי אדם מאמין, לא הייתי נוסע לעזה בשלוש לפנות בוקר כדי לסייע בהוצאת גופות החיילים . בפרט אחרי יום שלם בגן ילדים מפוצץ. אני מאמין שיש מי ששומר למעלה, ואם אתה בא במטרה לעזור ולסייע זה שומר עליך. האמונה רק מחזקת את הביטחון שלנו בהתנדבות, להמשיך הלאה למרות שלפעמים מאוד קשה".

זה שונה לטפל בחייל?

"אולי זה לא הכי נכון להרגיש ככה

אבל לא. קודם כל במהלך העבודה אני משתדל להתנתק כי אחרת אי אפשר להתמודד עם המראות הקשים. אני רואה בכל הרוג, צלם אנוש. גם החייל הלא יהודי שנפגע קיבל ממני את אותו טיפול ואת אותה התייחסות. רק"אחר כך, כשיש זמן לעבד את מה שקרה,מגיע השבר. זה אנשים לא מהאזור שנלחמים בשבילי, בשביל הבית הפרטי שלי וזה הכי כואב".

איך אנשי ההצלה והצבא מגיבים לעזרה מהצד החרדי?

"באשדוד אין שום ריחוק בין חילונים לחרדים. בעיר יש ראש עיר דתי .ויש לי קשרי חברות קרובים עם כבאים, פרמדיקים, שוטרים, וכיום גם עם פיקוד העורף. ההתנדבות היום יומית שלנו היא איתם ובהכוונתם. אני מקבל מהם בתגובה רק הערכה והוקרה על הסיוע".

והמטופלים?

אצלם רואים שהם בוחרים לגשת למתנדבים עם הזקן והכיפה ולא למטפלים בשכר שבשטח".

למה?

"אצל מתנדבים המטופלים מרגישים שהם באים 'בגובה העיניים' עם נטו לתת ולתרום, בלי שום חישובים מהצד והם מגיבים לכך בהתאם".