לאן נעלמה הולי גולייטלי

תמיד אני נמשך בחזרה למקומות שגרתי בהם, לבתים ולשכונות שסביבם. יש למשל בניין אבן חום באחד מרחובות השבעים-מזרח, שבו, בשנות המלחמה הראשונות, הייתה הדירה הראשונה שלי בניו יורק. זה היה חדר אחד, עמוס רהיטים נושָנים, ספה וכיסאות עבים, מרופדים באותה קטיפה אדומה מחוספסת שמתקשרת בַּתודעה לימים חמים ברכבת. הקירות היו מצופים טיח, וצבעם דמה למדי לרקיקת-טבק.

בכל מקום, גם בחדר האמבטיה, היו הדפסים של חורבות רומאיות שהזמן נימֵש בחוּם. החלון היחיד נשקף אל מדרגות החירום. בכל זאת, חשתי התרוממות רוח בכל פעם שמיששתי בכיסי את המפתח לדירה הזאת. למרות כל קדרותה, היא הייתה מקום משלי, המקום הראשון שלי, והספרים שלי היו שם, וצנצנות העפרונות שצריך לחדד – כל מה שנדרש לי, כך חשבתי אז, כדי להפוך לַסופר שרציתי להיות.

טרומן קפוטה, 50 שנה ל"ארוחת בוקר בטיפני'ס" (צילום: Gettyimages)

מעולם לא עלה בדעתי באותם ימים לכתוב על הוֹלי גוֹלַייטלי, ומן הסתם לא היה הדבר עולה על דעתי גם כעת, אלמלא שיחה שהייתה לי עם ג'ו בֶּל, שיחה שהעירה לחיים את כל זיכרונותי ממנה.

הולי גולייטלי הייתה דיירת בבית החוּם הישן. היא גרה בַּדירה מתחת לשלי. אשר לג'ו בל, הוא ניהל בַּר מעבר לפינה, בשדרות לקסינגטון. הוא מנהל אותו עדיין. גם הולי וגם אני היינו הולכים לשם שש, שבע פעמים ביום, לא כדי לשתות, לא תמיד, אלא כדי לטלפן: בזמן המלחמה היה קשה להשיג טלפון פרטי. יתר על כן, ג'ו בל היה טוב בקבלת הודעות, ובמקרה של הולי זאת הייתה עזרה לא קטנה, כי היו לה ממש המון.

זה כמובן היה מזמן. מאז לא ראיתי את ג'ו בל כמה שנים, עד השבוע שעבר. הקשר בינינו נשמר וניתַק חליפות, ומפעם לפעם הייתי עוצר בבר שלו כשעברתי בסביבה. אבל האמת היא שמעולם לא היינו חברים ממש, למעט העובדה ששנינו היינו חברים של הולי גולייטלי. לג'ו בל אין אופי נוח, הוא מודה בכך בעצמו, הוא אומר שזה מפני שהוא רווק ויש לו קיבה רגישה. כל מי שמכיר אותו יגיד לכם שהוא איש שקשה לדבר איתו. בלתי אפשרי, אם אתה לא שותף לקיבּעוֹנות שלו, שהולי היא אחד מהם. הנה כמה אחרים: הוקי-קרח, כלבי ויימַראנֶר, 'סאנדיי הבחורונת שלנו' (אופרת סבון שהוא מאזין לה כבר חמש-עשרה שנה), וגילברט וסליבאן – הוא טוען שאחד מהם, לא זוכר מי מהשניים, הוא קרוב משפחה שלו.

וכך, כשביום שלישי שעבר, בשעה מאוחרת אחר הצהריים, צלצל הטלפון ושמעתי, "ג'ו בל כאן," ידעתי שזה בטח בעניין הולי. הוא לא אמר זאת, הוא רק שאל: "אתה יכול להזיז את עצמך לכאן דחוף? זה חשוב," והיה איזה קרקור של התרגשות בקולו הצפרדעי.

לקחתי מונית בגשם זלעפות של אוקטובר, ובדרך אפילו חשבתי שאולי היא שם, שאראה שוב את הולי.

אבל חוץ מבעל הבית לא היה בַּמקום אף אחד. הבר של ג'ו בל נמצא במקום שקט יחסית לרוב הבַּרים של שדרות לקסינגטון. לא מתהדר באורות ניאון ולא בטלוויזיה. שתי מראות ישנות משַקפות את מזג האוויר שברחובות, ומאחורי הדלפק, בגומחה מוקפת תמונות של כוכבי הוקי-קרח, יש תמיד אגרטל גדול של פרחים רעננים שג'ו בל מסדר בעצמו, בתשומת לב של זקנה טרחנית. וזה בדיוק מה שהוא עשה כשנכנסתי.

"כמובן," אמר, ונעץ סֵיפָן עמוק בתוך האגרטל, "כמובן שלא הייתי מביא אותך הנה אם לא הייתי רוצה לשמוע מה דעתך. זה מוזר. קרה דבר נורא מוזר."

"שמעת מהולי?"

שחקני הסרט "ארוחת בוקר בטיפני'ס", 1961 (צילום: Gettyimages) 

הוא מולל עלֶה, כאילו אינו יודע כיצד לענות. איש קטן עם שיער שיבה עבות יפה, פניו גרומים, משופעים, מתאימים יותר לאדם גבוה ממנו בהרבה. עורו, שתמיד נראה כווּי-שמש, האדים עכשיו אף יותר. "אני לא יכול להגיד בדיוק ששמעתי ממנה. זאת אומרת, אני לא יודע. לכן אני רוצה לשמוע מה דעתך. בוא אני אכין לך משקה. משהו חדש. קוראים לזה 'מלאך לבן'," אמר, וערבב חצי וודקה, חצי ג'ין, בלי וֶרמוּת. בזמן ששתיתי את התוצאה, עמד ג'ון בל מולי, מצץ קפליות נגד כאב קיבה וחכך בדעתו מה הוא צריך להגיד לי. ואז:

"אתה זוכר איזה אדון י.י. יוּניוֹשי? ג'נטלמן מיפן?"

"מקליפורניה," אמרתי, ונזכרתי מצוין במר יוניושי. הוא היה צלם באחד המגזינים, וכשהכרתי אותו, גר בדירת סטודיו בקומה העליונה של הבית החום.

"אל תתחיל לבלבל אותי עכשיו. כל מה שאני שואל זה אם אתה יודע למי אני מתכוון. אוקיי. אז אתמול בלילה, מי מפזז לי הנה אם לא אותו הבִּכבודו-ובעצמו אדון י.י. יוניושי. לא ראיתי אותו יותר משנתיים, נדמה לי. ואיפה אתה חושב הוא היה בשנתיים האלה?"

"אפריקה."

ג'ו בל הפסיק ללעוס את הקפליות שלו, ועיניו הצטמצמו. "אז איך ידעת?"

"קראתי בטור של וינצ'ל." שבאמת היה לי בבית.

הוא פתח את מגירת הקופה שלו בצלצול, ושלף מעטפה משרדית צהבהבה. "מה אתה אומר, גם את זה קראת אצל וינצ'ל?"

במעטפה היו שלוש תמונות, זהות פחות או יותר אף שצולמו מזוויות שונות: גבר שחור, גבוה ועדין, בחצאית קַליקוֹ צבעונית, ועל שפתיו חיוך מבויש אך לא נטול גאווה, מציג פסל עץ משונה שהוא מחזיק בידיו, גילוף מוארך של ראש, ראש נערה, שערה חלק וקצר כשל בחור צעיר, עיני העץ החלקות שלה גדולות ומלוכסנות מדי בפניה ההולכים וצרים, ופיה רחב, מתוח מדי, מזכיר שפתי ליצן. להרף מבט דמה הראש לגילוף פרימיטיבי ביותר, ומיד אחר כך לא נראה כך כלל, כי הוא דמה כשתי טיפות מים להולי גולייטלי, לפחות במידה שדבר כהה ודומם יכול לדמות לה.

"אז תגיד, מה אתה מבין מזה?" אמר ג'ו בל, שבע רצון מהשתאותי.

"זה דומה לה."

"תקשיב, ילד," אמר וחבט בידו על הדלפק, "זה לא דומה לה, זה היא. בטוח כמו שבטוח שיום שלישי היום. היַפּוֹנצ'יק ידע שזאת היא ברגע שראה אותה."

"הוא ראה אותה? באפריקה?"

"טוב, נו, בערך. הוא ראה שם רק את הפסל. אבל זה אותו דבר. תחשוב בעצמך ותעשה אחד

ועוד אחד," אמר, והפך את אחת התמונות. על צדה האחורי היה כתוב: חיטוב עץ, שֵבֶט ס', טוֹקוֹקוּל, איסט אנגליה, חג המולד, 1956.

הוא אמר, "תשמע מה אומר היַפּוֹנצ'יק," וזה היה הסיפור: ביום חג המולד עבר מר יוניושי עם המצלמה שלו ברחבי טוֹקוֹקוּל, כפר באמצע שומקום, כפר משעמם לגמרי שכולו אוסף בקתות בוץ עם קופים בַּחצרות ועקָבים על הגגות.

הוא החליט להמשיך הלאה, כשפתאום ראה כושי משתופף בפתח אחת הבקתות, מגלף קופים על מקל הליכה. אדון יוניושי התרשם, וביקש לראות עוד עבודות שלו. הראו לו את תגליף העץ של ראש הנערה, והוא הרגיש – זה מה שהוא סיפר לג'ו בל – כאילו הוא צונח תוך כדי חלום. אבל כשהציע לקנות את הראש, חפן הכושי את איבריו המוצנעים בידו (תנועה עדינה, מסתבר, משהו מקביל לטפיחה על הלב אצלנו) ואמר לא. ליבּרת מֶלח ועשרה דולר, שעון יד, שתי ליברות מלח ועשרים דולר – שום דבר לא שינה את דעתו.

אודרי הפבורן, גילמה את הולי גולייטלי בסרט (צילום: Gettyimages)

אדון יוניושי היה נחוש, בכל מקרה, לגלות איך בא הפסלון לעולם. הדבר עלה לו בכל המלח שהיה ברשותו ובשעון היד שלו, והמקרה נמסר באפריקנית, באנגלית רצוצה ובשיח אצבעות. אבל מה שהסתמן הוא שבאביב של אותה שנה הופיעה מסבך היער קבוצה בת שלושה לבנים רכובים על סוסים. אישה צעירה ושני גברים. הגברים, שניהם אדומי עיניים מן הקדחת, אולצו להישאר כמה שבועות כלואים ורועדים בבקתה מבודדת, בעוד האישה הצעירה, שגילתה מיד עניין בחָרַש העץ, חולקת איתו את יצועו.

"אני לא מאמין לקטע הזה," אמר ג'ו בל כאחוז קבס. "אני יודע שהיו לה המנהגים שלה, אבל אני לא חושב שהיא הייתה מסוגלת לדבר כזה."

"ומה אחר כך?"

"אחר כך כלום," משך כתפיים באדישות. "מפה לשם היא נעלמה כמו שבאה, רכבה על הסוס שלה והסתלקה."

"לבד או עם שני הגברים?"

ג'ו בל מצמץ. "עם שני הגברים, אני משער. טוב, אז היַפּונצ'יק, הוא שאל עליה בכל מקום באזור. אבל אף אחד אחר לא ראה אותה." אחר כך נדמה שהוא קולט את תחושת האכזבה שלי, ששידרה את עצמה אליו, אבל לא רוצה בה שום חלק. "דבר אחד אתה חייב להודות, זה המידע הוודאי היחיד מזה" – וכאן ספר באצבעותיו: לא היו מספיק – "מזה לא-יודע-כמה שנים. אני רק מקווה, אני מקווה שהיא עשירה. היא בטח עשירה. אתה חייב להיות עשיר כדי להסתובב ככה סתם באפריקה בלי לעשות כלום."

"היא בטח לא דרכה אף פעם באפריקה," אמרתי, והאמנתי בזה. אבל כן יכולתי לתאר לעצמי אותה שם, זה בהחלט היה מקום שהייתה יכולה לנסוע אליו. והראש המגולף: הסתכלתי שוב בתמונות.

"אם אתה יודע כל כך הרבה, אז איפה היא?"

"מתה. או בבית משוגעים. או נשואה. אני חושב שהיא התחתנה ונרגעה, אולי היא אפילו כאן, בעיר הזאת."

הוא חשב רגע. "לא," אמר, והניע את ראשו מצד לצד. "אני אגיד לך למה. אם היא הייתה פה בעיר, הייתי רואה אותה. אתה לוקח איש שאוהב ללכת ברגל, איש כמוני, איש שהולך ברחובות משהו כמו עשר או שתים-עשרה שנה, וכל השנים האלה העיניים שלו מחפשות רק בחורה אחת, ואף אחד הוא אף פעם לא הבחורה הזאת, אז זה לא הגיוני להגיד שהיא לא פה? חלקים שלה אני רואה כל הזמן – תחת קטן ושטוח, כל בחורה רזה שהולכת מהר וזקוף..." הוא השתתק רגע, כאילו הוא מודע מדי למבט הממוקד שנתתי בו. "אתה חושב שנדפק לי המוח, מה?"

"פשוט לא ידעתי שאתה מאוהב בה. לא עד כדי כך."

הצטערתי שאמרתי את זה. זה בלבל אותו. הוא אסף את התמונות מהדלפק והחזיר אותן למעטפה. הסתכלתי בשעון שלי. לא היה לי לאן ללכת, אבל חשבתי שמוטב שאסתלק.

"חכה רגע," אמר לי ואחז בפרק היד שלי. "בטח שאהבתי אותה. אבל זה לא שרציתי לנגוע בה." והוסיף, בלי חיוך: "לא שאני לא חושב על הצד הזה של הדברים. אפילו בגילי, ואני אהיה בן שישים ושבע בעשירי לינואר. זה דבר משונה, אבל ככל שאני מתבגר, כך נדמה לי שהצד הזה של הדברים יושב לי בראש יותר ויותר. אני לא זוכר שחשבתי על זה כל כך הרבה אפילו כשהייתי בחור צעיר, שאז אתה חושב על זה כל שתי דקות. אולי ככל שאתה מזדקן וקשה לך יותר לתרגם את המחשבה למעשה, העניין הזה ננעל לך בתוך הראש והופך להיות עוֹל. כל פעם שאני קורא בעיתון על זקן שמבייש את עצמו, אני יודע שזה בגלל העול הזה. אבל" – וכאן מזג לעצמו שוֹט של ויסקי ובלע אותו במכה – "אני בחיים לא אבייש את עצמי. ואני נשבע שבחיים לא עברה לי בראש מחשבה כזאת על הולי. אתה יכול לאהוב מישהי בלי שזה יהיה ככה. אתה שומר את המישהי הזאת במעמד של זרה, זרה שהיא חברה."

שני גברים נכנסו לבר, ונדמה שזה הרגע ללכת. ג'ו בל ליווה אותי לדלת. הוא תפס לי שוב את פרק היד. "אתה מאמין?"

"שלא רצית לנגוע בה?"

"לא, אני מתכוון לסיפור על אפריקה."

באותו רגע התקשיתי לזכור את הסיפור, זכרתי רק את התמונה שלה, מסתלקת ברכיבה על גב סוס. "איך שלא יהיה, היא איננה."

"כן," אמר, ופתח לי את הדלת. "פשוט נעלמה."

בחוץ פסק הגשם, ובאוויר היה רק דוֹק של רסיסי מים. הסתובבתי מעבר לפינה והלכתי

לאורך הרחוב שבו עומד הבית החום. זה רחוב עטור עצים, שבקיץ מטילים צורות קרירות על המדרכה. אבל עכשיו היו העלים צהובים, רובם כבר נשרו, והגשם הפך אותם לחלקלקים. הם החליקו מתחת לכפות הרגליים. הבית החום עומד באמצע הרחוב, על יד כנסייה ששעון-צריח כחול מצלצל בה את השעות. הכנסייה שופצה מאז הימים שגרתי שם.

דלת שחורה נאה תפסה את מקומה של שמשת הזכוכית המעושנת של פעם, ותריסים אפורים אלגנטיים מעטרים את החלונות. אף אחד מאלה שאני זוכר לא גר שם יותר, חוץ מגברת סַפּפִיה ספַּנֶלה, סוֹפּרַנית מוצקה בעלת קול מסתלסל, שנהגה לצאת מדי יום אחר הצהריים להחליק על גלגיליות בסנטרל פארק. אני יודע שהיא עדיין שם, כי עליתי במדרגות והסתכלתי בתיבות הדואר. אחת מתיבות הדואר האלה היא שעוררה לראשונה, לפני שנים, את תשומת לבי להולי גולייטלי.

"ארוחת בוקר בטיפני'ס"/ טרומן קפוטה. תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: עדה פלדוֹר, 189 עמודים, הוצאת כתר