התנ"ך מול מגילת העצמאות

לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו בכוח הזרוע?

בדברי ההכרזה, על הקמת מדינת ישראל, המכונים מגילת העצמאות, מבקשים המכריזים להציע את תמצית האידאולוגיה של השיבה היהודית ל'ארץ ישראל' לצורך הקמת ישות יהודית אוטונומית. למען עניין לא פעוט זה נדרשו המנסחים, בין השאר ובתחילת דבריהם, להסביר בשל מה עזבנו את נחלת אבותינו, שהרי הטענה שעל אומות העולם (בעיקר אלה היושבות בארץ ישראל) להעניק לנו חזרה את נחלת אבותנו, נוח לה שתבנה על הקביעה ההיסטורית שאנו מעולם לא הפקרנו את הארץ הזו, ומעולם לא ויתרנו עליה ותמיד היא נלקחה מאתנו בכוח הזרוע. בטענה זו אכן נפתחת המגילה:

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית."

הסיפור המוזר של הגלות

בפרשה שלנו, פרשת 'ויחי', מתחיל הסיפור המוזר של גלות מצריים. ולמה מוזר? אמנם ראשית מסעם של בני ישראל למצריים נראה, לכאורה לפחות, מובן. כאשר יוסף מתגלה אל אחיו הוא מבשר להם בשורה קשה (מה, ו): 'כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר'. חמש שנים קשות של רעב הן סיבה מובנת לבחירה לעזוב את נחלת האבות לטובת השפע שיכול לסדר יוסף לבני משפחתו במצריים.

אלא שחמש שנים של רווחה ונוחות מסתיימות די מהר ומשום מה ליעקב ולבני ביתו לא אצה הדרך חזרה לכנען. בפתיחת הפרשה, כאשר מסכמים את חיי יעקב אנו מגלים שהוא חי במצריים שבע עשרה שנים, כלומר עברו לפחות תריסר שנים מסוף שנות הרעב ומשפחת יעקב כלל לא שוקלת לחזור לנחלת אבותיה (מז, כח):

'וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.'

בני ישראל דווקא חזרו לכנען, אלא שלא היו להם תכניות להשתקע בה

על ערש דווי מצווה יעקב את בניו לקבור אותו בארץ כנען, במערת המכפלה. זו בקשתו האחרונה של האב הנוטה למות (מט, כט-לב):

וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר: שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה: מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת: וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

שימו לב באיזו קלות מגיעים יוסף ואחיו חזרה לכנען, ובאיזה מחיר בלתי נסבל יחזרו לשם בניהם לאחר שנות עבדות ארוכות ולאחר ארבעים שנות נדודים במדבר.

אז למה חזרו יוסף ואחיו למצריים? אולי פשוט בגלל שהיה שם טוב ונוח? ואם כך, האם ייתכן ש'טוב' ו'נוח' אינן מילות גנאי מובהקות, וכי מותר לבחור בחיי גלות מתוך שיקולי נוחות?

אז בכוח הזרוע הוגלה העם מארצו?

אני באמת לא מבקשת להיות קטנונית ולתקוף את הסיפור התמים והאפולוגטי (אולי באופן בלתי נמנע) שמציגה מגילת העצמאות מתוך סיפור הראשית של הגלות הראשונה. ייתכן שעם המבקש לייצר לעצמו עתיד חדש רשאי להבנות מתוך שחזורים חלקיים ולא מאוד מדוייקים של עברו. יחד עם זאת, בינינו לבין עצמינו, אני חושבת שחשוב לעיין בסיפורי ראשית אלה ולהסיר מעליהם את מסכת התמימות והאדיקות שהלבשנו עליהם בלהט העשייה בהווה. אבותינו הציונים בחרו בארץ הזו ובחרו, במידה רבה, גם את סיפורי העבר שסיפור לנו אודותיה. אך בחירות אלה לא תמיד עלו בקנה אחד עם בחירותיהם של אבותינו המקראיים ובוודאי לא של גיבורי המשנה והתלמוד. גם האמת יכולה להיאמר – לא תמיד הוגלנו מהארץ בכוח הזרוע, לעיתים פשוט בחרנו לחיות במקום יותר נוח... וביחס לשמירת האמונים – איך לומר? לעיתים היה לנו קל יותר לשמור לה אמונים אחר מותנו מאשר בחיי היומיום.

ולחברי בבית המדרש של הטוקבקים  

בכל פרשת שבוע חשוב לי להביא מדרש חז"לי שיאפשר לנו לפתח את הדיון ולהרחיבו. אודה ואבוש – לא מצאתי מדרש מתאים לדיון בסיפור חזרתם הזמנית של יוסף ואחיו לכנען, וירידתם החוזרת למצריים. יקיריי, אנא, הביאו לנו לבית המדרש את המדרש הנעלם.

ואתה, רובי יקר, מעט היית אתנו השבוע בבית המדרש. אני מקווה שאתה שלום וביתך שלום. תקווה וברכה זו של שלום שלוחה כמובן לכל חברינו וחברותנו באשר אתם. והלוואי והעושה שלום במרומיו יעשה גם שלום עלינו ועל כל היושבים בחבל הארץ המשותף הזה, ויתמו שנים רעות מן הארץ.