הצדיקים החדשים

מי לא הספיד את "הציונות"? אותה מילה שחוקה, ותיקה וזנוחה. הספידו אותה מימין ומשמאל. הספידו אותה אוהביה ושונאיה. אוהביה הספידו אותה בעצב כי נראה היה שהיא מתרוקנת מאותו תוכן עמוק, אהוב וקדוש שלה. שונאיה הספידו אותה, בלא מעט שמחה, כי היא הקשתה עליהם בעול הכבד שבה, באנומאליות שבה, היא סתרה כל כך את הרצון להיות מדינה מערבית 'נורמאלית'. אך בעיקר נראה היה כי דור ה'פוסט' פשוט התנער ממנה. רוח הזמן, כך נטען באינספור מאמרים והרצאות מלומדות השתלטה על כולנו ומחקה את הלוך הנפש האידיאליסטי והערכי, שאנו כה מייחלים לו.

והנה אנחנו ניצבים בפני אותו דור צעיר ורואים אותו הולך אל המלחמה הקשה הנכונה לו, ברוח איתנה, בהזדהות שאין למעלה ממנה. אנו רואים את אנשי המילואים עוזבים את ביתם, נפרדים ממשפחותיהם באותו אופן פשוט וברור, כאילו זה הדבר היחיד שנכון לעשותו. ואנו חשים בהתפעמות עצומה שהנה אותה רוח אידיאליסטית פשוטה , ישירה, אמיתית, ללא הצטעצעות, בלי מילים גדולות ואפילו בגמגום קל, היא נמצאת כאן, הרוח הזאת, בינותינו, בתוכנו. ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, עולים חדשים וותיקים, עיירות פיתוח, ערים גדולות והתנחלויות, כולם כולם נישאים על כנפי הרוח הגדולה.

נודה על האמת, רבים מאיתנו רואים את החברה הישראלית כחומרנית ורכושנית, חברה המתמכרת בקלות לבידור זול והמוני. חברה שערכים נשגבים הם ממנה והלאה. ואני שואל את עצמי, ההורים, הסבים והסבתות, הנשים והילדים ששולחים בהזדהות את היקר להם מכל למלחמה הסבוכה. אלה ששנתם נודדת עליהם בדאגה ובתפילה. הם ההולכים למקומות עבודתם, ויושבים אל מול מסכי המחשב אבל המבטים בוהים, והחשיבה לא ממוקדת ולא מרוכזת.

האנשים והנשים הללו האין הם ראויים לתואר 'קדושי עליון'? זה נשמע מופרז, בודאי. אך האם יש משהו שיותר יקר מהחיים? האם יש ערך גבוה יותר לאדם באשר הוא? והנה כל אלה מקיימים את מצות 'בכל נפשך' כפשוטו. האיננו נזכרים עתה בדברי רבי עקיבא הנוראיים והמצמררים, שכשסרקו המרצחים את בשרו במסרקות של ברזל והוא מתוך תופת יסוריו אומר לתלמידיו "אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?" והנה פה עשרות אלפים, שיהיו בריאים ויחזרו בשלום ללא פגע וללא שריטה, הולכים מתוך אותה נכונות, והתמסרות אליה שאף רבי עקיבא כל ימי חייו.

עלינו לעדכן את מושג 'הצדיק'. מושג זה קשור בדמיוננו קשר בל יינתק לתמונות מהסוג של היודאיקה, של זקנים עם זקן ארוך, ומעיל ארוך וכו'. צריך להוסיף לאסוציאציה את דמותם של חיילי צה"ל, מאובקים, עייפים, עם עגיל באוזן או כיפה סרוגה. הם הצדיקים החדשים, הצדיקים של הדור שלנו.

בעזרת ה' לגיבורים, לאחר שננצח את המערכה הזו, נחזור לימי החולין והשגרה. מערכת הבחירות מן הסתם תחזיר אותנו לשלטי החוצות הדוקרים והמפלגים. נחזור, מן הסתם, לרדידות ולקטנות שבהם מאופיינים חיינו. אבל לא, אנחנו לא נחזור להיות כשהיינו. גם כשנתבוסס בשטחיות ובפשטנות, נדע שאנחנו חיים בקרב נשמות גדולות, אנשי מופת. כן, זה שעקף אותי בפראות, זה שאיך לומר, דחף אותי קצת בתור, כל אלה היו שם במלחמה ההיא, כל אלה צללו לתוך אותה נקודה נפשית עמוקה מיני ים של מסירות נפש אמיתית, פשוטה ובאמת לא נתפסת.

כשתיגמר המלחמה אי"ה נדע את סוד העין הטובה על העם שלנו, על המדינה שלנו ובאמת גם על עצמנו. נדע שלימוד זכות זה לא, איך לומר, מין צדקות שכזו, צדקות נאיבית. לא 'לימוד זכות' זאת פשוט ראיה ריאליסטית ומפוכחת. זה פשוט לראות את הדברים כמות שהם.

ובפרשת ויחי

ימים אלה מגלים את הנשמה העמוקה שבנו "אלוקי נשמה שנתת בנו טהורה היא", יש בנו נשמה, יש בנו, ברוך ה', כוח, שרק נדע לקחת את הכוח הזה אל המחוזות הגדולים המחכים לנו. זהו המסר העמוק הבוקע מסוף ספר בראשית . אחי יוסף, שהשליכו אותו לבור, מכרו אותו למצרים ובעצם כמעט והרגו אותו נפש. חוששים עתה עם מות אביהם שהדבק שהחזיק אותם יחד יתפורר. שיוסף השליט למעשה במצרים יתאנה עליהם וינקום את נקמתו. אך יוסף איננו שרוי באותה חרדה קטנונית, אם כי מובנת. וכך הוא אומר לאחיו (בראשית פרק נ)

(כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:

(כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם: