על קיבעונות מחשבתיים
ההנחה שהקיים הוא צודק וראוי ואין לשנותו מובילה להיווצרות דוגמות, המשתקות את החשיבה העצמאית. איך נמנעים מקיבעון מחשבתי? ומה הלקח מהכנפיים של דה-וינצ'י לזמננו
ב-24 במאי 1543, שעות אחדות לפני מותו, הונח על מיטתו של קופרניקוס העותק הראשון של ספרו "על ההקפות של גלגלי הרקיע". קופרניקוס סיים לכתוב את התזה המהפכנית שלו 13 שנה קודם לכן, אבל הוא השהה את פרסומה משלושה טעמים עיקריים: ראשית, משום שהיא סתרה את השכל הישר. אם כדור הארץ מסתובב סביב השמש וסביב צירו במהירות רבה, איך זה שהעצים לא נופלים ברוח? שנית, המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, לפיו השמש נמצאת במרכז העולם, נגד את הדוגמה האריסטוטלית בת 2,000 שנה שהציבה את כדור הארץ במרכז העולם והניעה את השמש ואת כוכבי הלכת סביבו. שלישית, השערתו החדשה לא עלתה בקנה אחד עם עמדת הכנסייה, שהסתמכה על הפסוק המפורסם בספר יהושע: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". שכן אם השמש נייחת אין צורך לצוות עליה לעצור.
לזכותה של הכנסייה ייאמר שהיא לא אסרה את קופרניקוס על דברי כפירתו, ולא רק משום שהוא נפטר שעות אחדות לאחר הדפסת הספר. עובדה, ספרו הוחרם לראשונה 73 שנה אחרי שהודפס, וגם אז בתגובה לפרובוקציות של גליליאו. הסיבה לסובלנותה של הכנסייה כלפי קופרניקוס נבעה מכך שבניגוד לגליליאו, שהתעקש לראות במודל ההליוצנטרי עובדה מוכחת, קופרניקוס הציג אותו כהשערה, היפותזה שנועדה ליישב את מסלוליהם המוזרים של מספר כוכבי לכת במודל הגיאוצנטרי של תלמי, מודל ששלט באסטרונומיה הרשמית 1,200 שנה.
כדי להסיר כל ספק, סיבת הקיבעון המחשבתי לא נבעה ממכשור ירוד או ממידע לקוי. באלכסנדריה של תלמי, במאה השנייה אחרי הספירה, ידעו לְחַשֵׁב את קוטר כדור הארץ ואת מרחקו לירח בדיוק של 0.3%. ואמנם תלמי לא הותיר ספק לגבי המניע האידיאולוגי מאחורי המודל שלו: "תפקיד האסטרונומיה הוא להראות שכל התופעות בשמיים נוצרו מתנועות אחידות ומעגליות". זה כמו להגיד שתפקיד הביולוגיה הוא להוכיח שהאדם נברא בצלם אלוהים. מקרה דומה של קיבעון מחשבתי אירע לתורתו של גָלֶנוֹס, איש המאה השנייה לספירה. הוא טען, בצדק, שהעורקים מובילים דם ולא אוויר, אבל גרס שהכבד הוא משאבה המזרימה את הדם ללב לצורך חימומו. תורתו של גָלֶנוֹס נהנתה במשך 1,200 שנה ממעמד של אורים ותומים בתחום הרפואה.
די בשתי דוגמאות אלו כדי להראות כיצד מסוגלות דוגמות רעיוניות לשתק את החשיבה העצמאית והיצירתית. לכן השאלה שצריכה לעניין כל מי שעיסוקו דורש חדשנות מחשבתית היא כיצד ניתן להימנע מקיבעונות מחשבתיים.
מערכת השמש. הדוגמה הגיאוצנטרית היא מקרה מפורסם של קיבעון מחשבתי (צילום: איגוד האסטרונומיה הבינלאומי)
דמיון בכותונת כפייה
על פי מארי גלמאן, הפיזיקאי שהגה את קיומם של החלקיקים היסודיים של החומר (קווארקים), התנאי הבסיסי לחדשנות מחשבתית היא היכולת להינתק מההגבלות המופרזות של רעיון מוסכם, לשון אחר: היכולת להשתחרר מקונספציות קיימות. חתן פרס נובל אחר, ריצ'רד פיינמן, תמך בקיומן של הגבלות מסוימות. למשל: על כל רעיון חדש לעמוד במבחן ההתאמה למציאות. דהיינו, שהתיאוריה המוצעת תעלה בקנה אחד עם חוקי היסוד של הפיסיקה. גישה זו שונה מעט מעמדתו של דקארט, שדרש מחוקר הטבע לשטוף את שכלו מכל דעה מוקדמת ולהטיל ספק בכל דבר. אצל גלמאן ופיינמן יש רק המלצה להימנע מתלות קיצונית ומחופש קיצוני. מחויבות זו כלפי המציאות מטילה הגבלות מסוימות, ואמנם פיינמן כינה את הדמיון המדעי "דמיון בכותונת כפייה". שכן כותנת הדוקה זו בולמת את המדע מלהפליג למחוזות הפרועים של המדע הבדיוני.
אפשר אם כן לראות את התפתחות המדע כתהליך דיאלקטי בין מודלים תיאורטיים - המנסים להגן על עצמם, ועל כן מתפתחים לקיבעונות מחשבתיים - לבין השערות חדשות הַמּוּנָעוֹת על ידי ממצאים חדשים ובדיקה מחודשת של ממצאים ישנים. השערות חדשות אלו תלויות בקיומן של דְרָגוֹת חופש. דַרְגַת חופש היא מושג מעולם הרובוטיקה, וכדאי להתעכב עליו מעט. הכוונה למספר התנועות השונות שאפשר להקנות לזרוע של רובוט. אשתמש במושג הזה כדי לבטא רפרטואר של אסטרטגיות ותוכניות פעולה נלמדות, המאפשרות לבעלי חיים להתמודד עם מגוון רחב של אירועים ומצבים סביבתיים. למשל, הרָחָם המדברי מיידה במקורו אבנים בביצי יענים כדי לשבור את קליפתם ומרסק עצמות של יונקים על ידי הפלתם על סלעים מגובה רב; עורבים מייצרים אונקלים מזרדים ומחוטי תיל לשליפת מזון; שימפנזים נעזרים בכפיסי עץ כדי לפצח אגוזים.
לעומת זאת, בעלי חיים שדפוסי התנהגותם מוכתבים להם בלעדית על ידי צווים גנטיים קשיחים לא לומדים דבר. יוני טבעת מציגים דוגמה טובה לקשיחות גנטית. טקס החיזור שלהם מתנהל בשני שלבים: השלב הראשון של הפגישה עם הזכר, שלב האירוסין, גורם לנקבה להוציא קולות גרגור והמיה ולבצע תנועות טקסיות של בניית קן מדומה; אם הפגישה נמשכת, הנקבה מתקרבת לזכר כדי לממש את טקס הנישואין. בניסוי שנערך ביונים אלו הפרידו את הזכרים מהנקבות אחרי שלב האירוסין, ותכף לכך הפגישו את הנקבות עם קבוצה אחרת של זכרים. בעבור הנקבות, שכבר התארסו, המפגש עם קבוצת הזכרים החדשה ציין את שלב הנישואין ועל כן הן ניגשו ללא היסוס לזכרים. לעומת זאת, בעבור הזכרים, שזו הייתה להם הפגישה ראשונה עם הנקבות, התנהגותן המתירנית של הנקבות החשידה אותם בעיניהם שמא קיימו כבר יחסים אינטימיים עם זכרים אחרים.
אפשר להאשים את הזכרים בהתנהגות לא אבירית, אבל ההיגיון האבולוציוני עומד לצידם, כי אם יתפתו לקשור קשר עם הנקבות החשודות במתירנות מינית הם עלולים למצוא עצמם משחיתים זמן ואנרגיה על גידול צאצאים לא שלהם (גם כך עתידים 20% מהם להיות מקורננים). מעבר להגיון האסטרטגי של התנהגות זו, ברור שלאף אחד משני הצדדים - לא לזכרים ולא לנקבות - אין חוֹפֶש פעולה, מאחר שדפוסי התנהגותם כפויים עליהם, מעצם העובדה שהם צרובים בקוד הגנטי שלהם. כלומר, זכר מסוים בלהקה לא יכול להחליט לתת אמון בנקבה מסוימת בחבורה ממולו משום שמצאה חן בעיניו, כי אין לו דרגת חופש המתירה לו לסטות מדפוס החיזור הדו-שלבי - גם אם הדבר יעלה לו במחיר של אי-הבאת צאצאים לעולם.
גם בני אדם פועלים על פי צווים קשיחים – אף שאינם גנטיים – צווים הנובעים מקיבעונות מחשבתיים וממסורות תרבותיות. גָלֶנוֹס, שהוזכר בתחילת הרשימה, הוא דוגמה אופיינית לכך. בסוף המאה ה-14 התברר לרופאים שהממצאים של גלנוס שגויים. אעפ"כ איש לא העז לסתור את הדוגמה שלו. חסידיו הסבירו את הסתירה בכך שגוף האדם השתנה למן ימיו של גלנוס. למעשה, רק במאה ה-17 הראה ויליאם הרווי שהלב הוא משאבת הדם. אבל אולי המקרה הבולט ביותר של קיבעון מחשבתי, שנולד מקונצפציה שגויה, אירע לליאונרדו דה-וינצ'י כאשר ניסה לחבר לאדם כנפיים שיאפשרו לו לעוף.
כנפיים לאדם. נותנות עילוי אבל לא דחף (צילום: ויז'ואל פוטוס)
הטבע כמקור השראה, ולא מקור לחיקוי
דה וינצ'י מוחזק בצדק כאחד מגדולי הגאונים בכל הזמנים. אבל, למרות היצירתיות המופלאה שלו וגאונותו ההנדסית, שבאה לידי ביטוי בעשרה שרטוטים מפורטים של כלי טיס שונים, הוא לא הצליח להינתק מכבלי הרעיון המוסכם שהדרך היחידה לעוף בשמיים היא להתעופף כמו ציפור. אמנם דה-וינצ'י לא דבק בקונספט הזה באופן עיוור, ועל כן לא ניסה לבנות כנפיים מנוצות כפי שעשה דדלוס מהמיתולוגיה היוונית, אלא מבד ועור, אבל הוא לא העריך דיו את משקל גופנו ואת העדר מאסת שרירים מספקת להנעת הכנפיים. היום אנו מטיבים לדעת ששרירי החזה של הציפור מהווים 20% ממשקלה, והם מייצרים אנרגיה של 200 ואט לכל ק"ג של מאסת שרירים (לעומת 10 ואט אצל האדם), ואף על פי כן אין ציפור כבדה מעשרים וכמה קילוגרמים.
הכנפיים שתכנן דה-וינצ'י סיפקו אמנם את העילוי הדרוש אבל לא את הדחף הרצוי. דה-וינצ'י סבר שציפורים מצוידות בכוח שרירים עודף, המשמש אותן למקרי חירום של בריחה או תקיפה. הוא היה משוכנע שגם אצל בני אדם קיימות רזרבות דומות של כוח. ולראיה: בחוף הים, כאשר אנו מרכיבים על כתפינו אדם, אנחנו משאירים בחול עקבות פחות עמוקים מאלה שנשאיר בניתור לגובה. דה-וינצ'י ראה בזה הוכחה לכך שכוח השרירים עולה בהרבה על כושר הנשיאה שלנו, וכי עודף זה יאפשר לנו לעוף. בכך שגה דה-וינצ'י פעמיים: בפעם הראשונה כשהוא לא אימץ את קו המחשבה של גלמאן על הצורך להינתק מהקיבעון של רעיון מוסכם; ובפעם השנייה כשהוא התעלם מאזהרתו של פיינמן, לפיה המודל המחשבתי חייב להתאים למציאות.
חלומו של דה-וינצ'י הוגשם 400 שנה אחרי מותו בידי האחים רייט, חלום שהתאפשר משום שהם השתחררו מהקונספציה של מעוף הציפור. האחים רייט העתיקו מהטבע את המבנה הקמור של הכנף כדי להבטיח למטוס את העילוי הנדרש, אבל השתמשו במנוע כדי לקבל את הדחף הרצוי, וגם זה לא על ידי נפנוף כנפי המטוס בדומה לציפור, אלא על ידי סיבוב פרופלור בחרטום המטוס. ב-17 בדצמבר 1903 המריא מטוסם מול רוח נגדית של 43 קמ"ש ונחת כעבור 59 שניות ו-260 מטר. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמכונה כבדה מהאוויר המריאה בכוחות עצמה ועפה בשמיים. למען הדיוק, חלומו של דה-וינצ'י התממש לא על ידי האחים רייט, מכיוון שהם נעזרו בטכנולוגיה מוטורית שלא עמדה לרשות דה-וינצ'י, אלא בידי אַלֶן בּרָיאֶן בשנת 1979. הוא הניע את הפרופלור של ה"אלבטרוס גוֹסָּאמֶר" בעזרת דַווְשׁוֹת של אוֹפַנַיִם, וחצה בכוח שריריו את תעלת למאנש, מרחק של 32 ק"מ, ב-2.49 שעות.
המסקנה מפרשת דה-וינצ'י היא שניתן לעבור את היכולות של טבע אם משתמשים בטבע כמקור השראה ולא כמודל חיקוי. זה נכון באוויר, בים וביבשה: הליקופטר לא מנסה לחקות את יונק הדבש כדי לשהות באוויר; שאיפתו של האדם לשחות מהר יותר ורחוק יותר מהדולפין הושגה רק אחרי שהוא נטש את המשוטים לטובת מפרשים ומדחפים; חלומו לרוץ מהר יותר מהברדלס התגשם רק אחרי שהמיר את תנועת הרגליים בגלגלים.
השאלה האקטואלית לזמננו היא האם ניתן להחיל אותו לקח גם על היחסים המורכבים והטעונים בין המוח האנושי למחשב, שהוא הסמל האחרון לעליונות האדם על המכונה. כלומר, האם הדרך להקנות תבונה למחשב היא לא ללמד אותו לחשוב ולהבין כמונו, אלא לסלול עבורו דרכים עוקפות-הבנה וחשיבה היכולות להביא לתוצאות שוות-ערך להבנה וחשיבה.
בשבוע הבא: האם נצליח לפתח הבנה אצל מחשבים?
