יורים ולא בוכים
"הם לא אומרים לרגע: 'אמרנו לכם'. הם מטים שכם ונותנים כתף באהבה חסרת גבולות למדינה". מבקר המדינה קובע כי טרם נמצא דיור קבע ליותר מ-95 אחוז ממשפחות המפונים, אבל הם לא מייללים ואת בניהם תמצאו בעזה מול מחבלי החמאס. מאיר בן מאיר מצדיע
שוו בנפשכם ודמיינו סיטואציה בה אתם משוכנעים לחלוטין שמול עינכם מתבצע צעד שגוי ומוטעה. בעבודה, בבית, בקהילה. הנושא בוער בעצמותיכם. אתם מתריעים בפני כל מי שרק מוכן לשמוע כי נעשית טעות קשה, עוול לא מוצדק. אתם מציגים בשכנוע פנימי עמוק, באותות ובמופתים, הוכחות למכביר לצדקת טיעונכם. משוכנעים כי די בכל אלה כדי למנוע את המהלך. אתם מזהירים, זועקים חמס, מנפנפים בידיים, מגייסים את כול כוחותיכם כדי למחות, לנסות לשכנע, להעמיד את האחרים על טעותם.
אך לשווא. האחרים אינם משתכנעים. מסרבים לקבל את עמדתכם ומתעקשים כי הצדק דוקא איתם. למרות שלל הנסיונות, המאמץ והאמונה בצדקת דרככם, אתם נכשלים. הצעד שכה בקשתם למנוע, המהלך שניסיתם לעצור בכל דרך, מתבצע לדאבון ליבכם. חולף פרק זמן לא ארוך, ומתברר לכם ולרבים אחרים, גם אם לא לכולם, כי צדקתם. מסתבר לשיטתכם כי האזהרות וההתרעות - היו בהחלט במקום. כל התחזיות השחורות שהצגתם - התממשו. האינסטינקט האנושי והטבעי של כל אחד מאיתנו היה לצעוק בקולי קולות מקצה העולם ועד קצהו: "אמרנו לכם". היינו מסתובבים בודאי בתחושות המערבות אכזבה, תסכול, יאוש ומירמור.
אי שם בין פאתי ג'בליה וסמטאות בית חנון, במאבק הרואי מול מחבלי החמאס, ביחידות הקרביות המובחרות, מסתובבים ונלחמים לא מעט חיילים וקצינים שזו אמורה להיות תחושתם. אי שם בין יללות האזעקה בניצן, בעין צורים וביישובי הדרום, רצים להתגונן משפחות שאמורות להרגיש בדיוק כך. רבים מהם נולדו והתגוררו בגוש קטיף. טרם ההתנתקות הם הזהירו אותנו, חזור והזהר, מהשלכותיה. ניהלו מאבק עיקש על דעת הקהל ומול מקבלי ההחלטות. מבחינתם, ורבים אחרים בציבור הישראלי, המלחמה בעזה והאיום על דרום הארץ, הם הוכחה גורפת למימוש מצער של כל נבואות הזעם שלהם. אבל הם כל כך רחוקים מהתגובה האוטומטית הצפויה. הם במקום אחר לחלוטין.
מה יותר טבעי היה מעיניים בוכיות של הלוחמים המופלאים והגיבורים האלה החולפים בשבילי רצועת עזה כה קרוב לחורבות בתיהם. מה יותר נורמלי היה מנפשם המתייסרת בעברם סמוך כל כך ובמרחק נגיעה מול זכרונות ילדותם המתוקה שהושארה מאחור בכאב בעקבות ההתנתקות. אבל במלחמה, העיניים שלהם ממוקדות רק בדבר אחד. העיניים שלהם מפוקסות רק בכוונת הרובה, במשקפת, בעינית מערכת הירי בטנק. העיניים שלהם שומרות כל העת על החבר הלוחם לצידם, שומרות על חייליהם ואחיהם לנשק מכל טיל, מכל פצמ"ר, מכל מחבל של חמאס המסתתר מאחורי ילד תמים. נפשם וליבם מסורים לחלוטין למשימה, להגנת העם והארץ. גם במחיר חייהם. הם משאירים הרחק מאחור כל תחושה של תסכול, של מועקה, של מירמור. הם לוחמים במוטיבציה מדהימה, בגבורה ובעוז רוח שהם מופת לכולנו.
מאחור נשארו המשפחות. ההורים שחינכו אותם לערכים של נתינה, אחריות, שותפות ואהבה חסרת גבולות למדינה - למדינה שמוסדותיה המוסמכים קיבלו הכרעה אמנם דמוקרטית, אך כה כואבת מבחינתם. למחוייבות מוחלטת ומירבית לצה"ל, כן אותו צה"ל שהיה שותף לסיום הכואב של פרק כה חשוב בחייהם. המשפחות שפונו מגוש קטיף מוכה הפצמ"רים עברו במרביתם ליישובים אחרים בדרום הארץ. עכשיו הם מתמודדים עם קסאמים וגראדים. חלקם הגדול ללא כל מיגון, חסרי בית של קבע.
הם לא מקטרים, לא
מייללים, לא עולים על בריקדות. בשקט ובשלווה הם מתמודדים עם הקשיים במציאת תעסוקה במשך שעות היום לילדיהם הנמצאים בבית עקב הפסקת הלימודים, עם העדרויות כפויות מהעבודה, עם החששות הטבעיים. הם נותנים את כול התמיכה האפשרית ללוחמים, עומדים בגאון באתגרי העורף שהפך לחזית. עומדים ולא נופלים לרגע.
לא צריך להיות חסיד גדול של ארץ ישראל השלמה כדי להביע כבוד והערכה לאצילות ותעצומות הנפש של המשפחות הללו. אפשר להאמין בשכנוע פנימי עמוק כי ההתנתקות היתה צעד נכון והכרחי למדינת ישראל, ועדיין להצדיע ללוחמים המופלאים האלה, למלח ומיטב הארץ הזאת. הם לא אומרים לרגע: "אמרנו לכם". הם מטים שכם, נותנים כתף ואומרים בקול גדול: "עכשיו ביחד, עכשיו כולנו ביחד".
לפנייה לכתב/ת 
