"מוטאון" חוגגת יובל

ברי גורדי ג'וניור הוא גאון ונוכל: יש לו לשון חלקלקה ואגודל שחוקה מרוב ספירת הדולרים. גורדי בנה אימפריה שהתחילה בשמונה מאות דולר, שלקח כהלוואה ממשפחתו, והסתיימה באקזיט של 61 מיליון דולר ששולמו, על הקטלוג המושלם ביותר בתולדות המוזיקה. חברת המוזיקה שהקים, "טאמלה - מוטאון", חוגגת היום (ב') חמישים להיווסדה.

שבוע לפני השבעתו של הנשיא השחור הראשון בארצות הברית, מעניין לחזור לסיפור של מוטאון, המייצג למעשה את הסיפור של מעמד השחורים באמריקה. ברי גורדי היה אולי היה השחור הראשון שהייתה לו חברת תקליטים אבל כבר מנקודת ההתחלה הוא לא היה מעוניין לפנות רק לקהל השחור אלא לאמריקה כולה.

גורדי עם אחותו אסתר, 1964 (צילומים: Gettyimages)

למרות שהלכה לעולמה (לפחות כחברת תקליטים של מוזיקה חדשה) כבר בסוף שנות השמונים, הותירה "מוטאון" (קיצור של "מוטור טאון", עיר המנועים דטרויט) אחריה ירושה שאף חברת אחרת לא הורישה לפניה, וקשה להאמין שתותיר אחריה. בעזרת עשרות להיטים - כמעט 200 מתוכם הגיעו למקומות הראשונים במצעד המכירות - סללה "מוטאון" את הדרך של זמרים, נגנים ומפיקים ללב התעשייה המוזיקלית ולליבה של אמריקה הלבנה, שלא שפטה את המוזיקה על פי צבע עורם של המבצעים.

גורדי הפעיל את מוטאון כמו שאבא שלו הפעיל את חנות המכולת שלו: הכל התנהל בצורה של קומונה. בתקופה השיא של ההצלחה שלה, כשכבר הרוויחה מיליוני דולרים, החברה עדיין עבדה מבית קטן שבו כתבו, הלחינו והקליטו מוזיקה נפלאה.

הבית הזה בדטרויט, שזכה לשם "היטסוויל (עיר הלהיטים) יו.אס.איי", הוציא מתוכו להיטים מופלאים של סטיבי וונדר, מרווין גיי, דיאנה רוס והסופרימז, סמוקי רובינסון, הטמפטיישנז, הפור טופס,  חמישיית ג'קסון ועוד עשרות אומנים אחרים.

סרט נע

בקומה העליונה ישבו כותבי השירים: בריאן ואדי הולנד, לאמונט דוזייה וגורדי עצמו. באולפן ישבו ה-Funk Brothers, חבורת נגנים מדהימה שעבדה באולפן כל יום וכל היום, ממש כמו פקידי מס, רק עם המון יצירתיות והמון שעות נוספות. בשלב מאוחר יותר של ההצלחה, כשכל האנשים האלה ראו שהכסף שנכנס לא מגיע אליהם אלא לכיסו של הבוס, הם עזבו כשהם משאירים מאחוריהם תביעות ענק.

בשנות הזוהר של הסינגלים הגדולים זה עבד כמעט בשיטת הסרט הנע. בבוקר הלהיט היה נכתב, בצהריים הזמר היה נבחר, בערב השיר היה מוקלט, בלילה הוא עבר מיקס ושבוע אחר כך השיר הזה כבר היה מנוגן בעשרות תחנות רדיו קטנות מחוף לחוף.

רוס. הפכה למפלצת תהילה קפריזית

הסאונד של מוטאון, סאונד פופ של שנות החמישים והשישים שהוסיפו לו המון אלמנטים של גוספל, בלוז וסול, הפך להיות טביעת אצבע שהיתה זהה אצל כל האומנים שהקליטו בחברה. את הסאונד של השירים היו בודקים דרך רמקולים של מקלט רדיו, כדי לשמוע אם באמת שומעים את הטמבורין ואת הבאס כמו שצריך והאם ההרמוניות והמלודיות של השירים נמצאות מספיק בפרונט. גורדי, שהיה אמון על השיווק התדמיתי של האומנים, שלח אותם (בעיקר את הנשים) לקבל הדרכה צמודה בנימוסים והליכות.

מישהי שקיבלה מגורדי תשומת לב מיוחדת, יש שאומרים שלא רק מסיבות מקצועיות, הייתה דיאנה רוס. כשמוטאון החלה להיות מעורבת בפרויקטים טלוויזיוניים וקולנועיים, הוקפצה רוס לפרונט, זה קרה על חשבון שתי חברותיה ללהקת "הסופרימס", שיחד איתה היו אחראיות ללהיטי ענק. המהלך הזה פורר את "הסופרימס" וגם הפך את רוס למפלצת תהילה שהמציאה מחדש את המונח קפריזות.

וונדר. האמן היחיד שחתום במוטאון מאז ועד היום

בשלב מסוים נזנחה השיטה של הלהיטים הבודדים ואומנים כמו מרווין גיי וסטיבי וונדר לקחו את המוזיקה שלהם לכיוונים יותר נועזים מאותה שבלונה של בית ופזמון קליטים. בהתחלה זה נעשה למורת רוחו של גורדי, אבל בשלב הזה האומנים כבר היו בעלי מספיק עוצמה כדי להחליט בעצמם. תוך זמן קצר מאוד ראה גורדי שההתנגדות שלו לדרך החדשה הייתה שגיאה: בזכות כישרונם והתעוזה של וונדר וגיי יכלה מוטאון להמשיך אל תוך שנות השבעים והשמונים תוך כדי שהיא נסמכת על יכולותיהם ליצור אלבומים גדולים ולא רק שירים בודדים.

בשנים האלה היו כבר לכולם חוזים שמנים שהותירו לגורדי רק אחוזים בודדים מהעוגה. את מייקל ג'קסון, שנשאר חבר טוב מהימים שחמישיית אחיו היתה חתומה ב"מוטאון" וגם ביצע את הליכת הירח שלו ביום ההולדת ה-25 של החברה, איבדה מוטאון 3 שנים בלבד לפני שהוציא את "Off The Wall" ההיסטורי שלו.

מבין כל האומנים הגדולים שהחברה הזאת החתימה, רק וונדר עדיין מוציא אלבומים תחת הלייבל, שהיום שייך לתאגיד יוניברסל. האמנית האחרונה שהחברה הזאת הביאה לעולם, אריקה באדו, ממשיכה לעשות מוזיקה מצוינת, רק שלא תחת החברה שגילתה אותה.