אני דווקא מאמינה גדולה ברחמים עצמיים
אולי זה מאוד נאצל להרים את הראש ולחייך, אולי זה הרבה יותר נכון סביבתית להמשיך לתפקד כאילו לא קרה כלום. אולי אפילו עדיף לא לתת לו לראות כמה פגע בי, ככה לפחות אומרים. אבל אני אף פעם לא הייתי טובה במשחק
נכתב בתגובה לטור של מאי לוין רחמים עצמיים לא עוזרים לאף אחד
אין כמו רחמים עצמיים אחרי פרידה כואבת. אין כמו לשקוע בדכדוך עמוק, מלא יבבות של חוסר אמון על העולם הרע והאכזר שהביא אותי לנקודת השפל האיומה הזו. אין כמו לא להאמין, באמת ובתמים, ששוב זה קורה דווקא לי ושבחיים לא יהיה לי אחד כמוהו.
אולי זה מאוד נאצל להרים את הראש ולחייך, אולי זה הרבה יותר נכון סביבתית להמשיך לתפקד כאילו לא קרה כלום. אחרי הכל העולם לא עוצר וצריך להמשיך לעבוד ולתפקד, שום דבר לא יחכה לי עד שאסיים את האבל הפרטי שלי. אולי אפילו עדיף לא לתת לו לראות כמה פגע בי, ככה לפחות אומרים. אבל אני אף פעם לא הייתי טובה במשחקים. בלי שום חוש להעמדות פנים. תמיד אומרים לי שעל הפנים שלי אפשר לראות הכל, בדיוק מה אני מרגישה ומה אני חושבת, ואצלי זה נכון גם בתחום הזה של האבל על פרידה ואובדן האדם ומה שייצג בחיי.
בגיל ההתבגרות, בתקופה האיומה והמתוקה ההיא, היו לנו חברויות לרגע, לי ולכל אחת מהחברות שלי היה חבר שנטש, או שהיא נטשה לאנחות, וזה קרה בממוצע פעם בשבועיים, כל פעם למישהי אחרת. כולם מכירים את האהבות הכלבלביות האלה, שנדמה שכשהן נגמרות זה סוף העולם, בעיקר כשזה מתוגבר על ידי הדרמטיות היתרה וההורמונים של הגיל המגעיל.
טקס אבלוּת הופעל בכל מקרה של פרידת אמת
מהר מאוד התפתח אצלנו טקס אבלוּת שלם ומדוקדק פרטים, שהופעל בכל מקרה של פרידת אמת ובמקרים מסוימים גם במצבים של אולי-פרידה, או כשהיה נדמה לה שהוא עשה לה ככה או אחרת. בקיצור, בכל הזדמנות חגיגית. ולמה? כי זה היה כיף.
נוהל הפרידה כלל הסתגרות בחדר חשוך כמעט לחלוטין, השמעת שירי דיכאון, ייאוש ובעסה, בכי אינסופי של הנפגעת, טונות של טישו והמון תמיכה ואמפתיה של החברות. היתה לנו קלטת מיוחדת למצבים האלה וידענו כבר את סדר השירים בעל פה. מובן שלא ויתרנו אפילו על אחד מהם. טקס הוא טקס. כללים הם כללים.
כן, זה בהחלט כלל השמצות של הבחור, הסברים מפורטים על כמה היא נפלאה וכמה הוא טיפש שוויתר עליה ואיזה חיים נהדרים יהיו לה כשתתאהב במישהו אחר שווה הרבה יותר, כמובן.
במבט לאחור אני חושבת שהיה לנו קל יחסית לעבור את המשברים ההם, דווקא כי הרשינו לעצמנו להתאבל במלוא הקיטור. התמיכה החברתית היתה חשובה, ליטופי האגו הפגוע היו כצרי לפצע, ובעיקר, אחרי שהטקס - שהיה יכול להימשך בין כמה שעות ליומיים – הסתיים, היה ברור שחוזרים לחיים. האבל מוצה עד תומו, המדוכאת התורנית טופלה באהבה ואכפתיות, ותכף הרי יגיע תור הבאה בתור...
בחיים הבוגרים, קבוצת התמיכה שלי התפזרה לכל רוח. כולן התחתנו, ולהבדיל ממני , נשארו נשואות, מי באושר ומי פחות. כולנו מטופלות בילדים, עובדות, וחלקנו אפילו לומדות לתארים באוניברסיטה. אז למי יש זמן לתמוך בי כשאני זקוקה לסשן רחמים עצמיים?
לאף אחת. לפחות לאף אחת מהקבוצה הוותיקה.
אני בהחלט מסכימה לשמוע כמה שהוא דפוק
בחיים הבוגרים פרידות וכאבי לב כבר לא קורים בתדירות גדולה, למעשה כמעט ובכלל לא. אבל עדיין הם קורים. וכשמתרגשת עלי פורענות רגשית כזו, אני אוספת סביבי חברים וחברות טובים, מרשה לעצמי לבכות כאילו אין מחר, משמיעה לעצמי שירי דיכאון, ייאוש ובעסה. ואני בהחלט מסכימה לשמוע כמה שהוא דפוק שהוא ויתר עלי וכמה שאני נפלאה ונהדרת ושתכף יבוא מישהו שיידע להעריך את האוצר שאני.
עד שבסוף נמאס לי מהשטויות האלה - אחרי הכל יש לי עבודה וילדים ולימודים ויש גבול לכמה אני יכולה להרשות לעצמי להתפרק.
אני מזכירה לעצמי ש-90 אחוז מהכאב זו תחושת הפגיעה באגו, שנכון שלעולם לא יהיה לי מישהו כמוהו, אבל לאור הנסיבות, זה כנראה לא לגמרי שלילי. מזכירה לעצמי שהעובדה שזה אכן קרה לי לא אומרת דבר על האישיות שלי, שהעולם אכן רע ואכזר, אבל זה לא בגלל שנעזבתי אלא בגלל שזה טבעו של העולם.
ואם זה יגרום לו התרוממות רוח לדעת שאני כואבת ועצובה בגללו, אם זה מה שינפח לו את האגו, הרי שכנראה קרה הדבר הטוב ביותר בעובדה שנפרדנו, שכן אני ממילא לא רוצה כזה בחיי אדם שמתענג על כאב של אחרים.
אז אני אומרת, אין כמו לתת לרחמים העצמיים את הכבוד המגיע להם. כשיגיע זמנם לחלוף , הם יחלפו. בינתיים, תנו לי להתבוסס בהם בכיף.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על התמודדות עם פרידה
לפנייה לכתב/ת 
