גבולות ההבלגה של ישראל
המלחמה בעזה נועדה למנוע את השתרשות ההכרה כי ה"מוקאוומה" הרקטית, בשילוב הקנאות האסלאמית, הן הנשק האולטימטיבי שישראל אינה יכולה לעמוד בפניו
במחצית השנייה של המאה הקודמת הגיע המאבק הצבאי הקונבנציונאלי נגד ישראל למבוי סתום. במלחמת ששת הימים החלה ההכרה הזו לחלחל לתודעת הציבור הערבי. היא התמסדה כאשר הסכם השלום הוציא את מצרים ממעגל העימות הפעיל, כאשר קרסה מעצמת העל שחימשה את הערבים וכאשר חוסלה העוצמה הצבאית העיראקית. מאז מחפשים הגורמים הרדיקלים באזור תחליף, גם "מעל" הסף הקונבנציונאלי (גרעין) וגם "מתחתיו" (טרור). הם מניחים כי העורף האזרחי הוא עקב אכילס של ישראל.
כאשר נמצא לפיגועי ההתאבדות מענה מניח את הדעת, בגדר הביטחון וב"חומת מגן" - פנו הרדיקלים אל הנשק הרקטי. מלחמת לבנון השנייה המחישה כי אין פתרון צבאי לפגיעות העורף לרקטות, זולת נוכחות קבע של ישראל בכלל השטח והאוכלוסייה שבו מצוי האיום. כיוון שישראל אינה רוצה ואינה יכולה לשלוט בלבנון ובעזה, קל וחומר בסוריה ובמדינות ערב, הגיעו הרדיקלים למסקנה שבידם הנשק האולטימטיבי שימרר את חייה של ישראל ויציגה כחסרת אונים.
השתרשותה של תפיסה כזו בעולם הערבי היא איום אסטרטגי על ישראל והאזור. המשטרים האחראים, הרוצים להימנע מעימות עמה, יכולים להגן על מדיניותם רק אם יוכלו להצביע בפני הציבור הערבי והאליטות הרדיקליות שלו על התוצאות הבלתי נסבלות של עימות כזה. תדמיתה של ישראל כחסרת אונים עלולה לכפות על משטרים כאלה, כבעבר, לתת את ידם לפרובוקציות, הנוטות, בהצטברותן, להידרדר למלחמה.
המלחמה בעזה נועדה למנוע את השתרשות ההכרה כי ה"מוקאוומה" הרקטית, בשילוב הקנאות האסלאמית, הן הנשק האולטימטיבי שישראל אינה יכולה לעמוד בפניו. צריך ואפשר להוכיח כי אף שאין לישראל פתרון אופרטיבי, הרי בידיה מענה אסטרטגי לאתגר הזה.
המענה האסטרטגי הוא נכונות פוליטית (נוסף ליכולת הצבאית) לזרוע הרס בלתי מידתי בנכסים היקרים ללבם של משגרי הרקטות לריכוזי האוכלוסייה בישראל. המטרה העיקרית אינה פגיעה ברקטה האחרונה, אלא בכפיית שינוי יסודי של משוואת העלות / תועלת של ה"מוקאוומה" באמצעות העלאה דרמטית של מרכיב העלות.
האגדה האורבאנית בדבר נחישותם הבלתי מוגבלת של הרדיקלים הערבים קרסה כבר ב"חומת מגן", ואפילו ברתיעת החיזבאללה מעימות בעקבות המלחמה המוחמצת בלבנון. זו העת להוכיח את אפסותה גם בעזה.
מה שיקבע את תוצאות המלחמה אינו אופי ההסדר הדיפלומטי בסופה, אלא הנכונות של ישראל לעשות שמות בחמאס במהלכה, ובעיקר להגיב באופן פרוע לשיגור הרקטה הראשונה שלאחריה, למשל בחיסול מנהיגיו כשייצאו ממחילותיהם. חורבן בעזה תורם למניעת מלחמה עם לבנון ועם סוריה, מסייע למצרים ולירדן להיאבק בגורמים הרדיקלים ומאותת לאיראן על גבולות ההבלגה של ישראל.
ד"ר דן שיפטן הוא ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה
לפנייה לכתב/ת 
