ואלס עם מובארק
יש תוכניות כחול-לבן ל"פילדלפי", אבל יישומן ידרוש חודשים. המפתחות בקהיר, שכרגיל - גוררת רגליים, דואגת לאינטרסים ולכבוד של עצמה, מנסה לרקוד על כל החתונות
מנקודת ראות צבאית, אפשר היה לסיים את המערכה בעזה היום. הושגו כמעט כל היעדים שאפשר היה להשיג באמצעות הפעלת כוח צבאי בלי לשלם מחיר כבד באבדות, בנזק לכלכלה ובבידוד בזירה הבינלאומית. הבעיה שבפניה ניצבת כעת הממשלה בירושלים היא איך מפיקים מהישגי הצבא הפסקת אש יציבה וארוכת טווח, ומה שחשוב יותר: איך מונעים הקמה-מחדש ושדרוג של בסיס טילים ורקטות איראני בדרום ישראל.
פילדלפי תחייב את צה"ל לשהות שם מספר חודשים. זה הזמן שיידרש כדי לבצע פרויקט הנדסי-צבאי, שגם אם לא יחסל כליל את תופעת המנהרות, יאפשר לצמצם אותה ולשלוט בה בצורה מניחה את הדעת. בין האפשרויות הסבירות - יצירת רצועת ביטחון ריקה ממבנים פלסטיניים לכל אורכו (13.5 ק"מ) של הציר בצד הפלסטיני. "חישוף" רצועה זו מבניינים יתבצע במקביל לסדרת פיצוצים מבוקרים, שתסתום בצורה שיטתית את כל המנהרות שעוד נותרו אחרי הפצצות חיל-האוויר. "שטח החיץ" שיווצר, ברוחב של כמה מאות מטרים, יחייב את קבלני המנהרות להשקיע בכל מנהרה מאמץ יקר, עתיר כוח-אדם ואמצעים, שיימשך ארבעה-חמישה חדשים לפחות ויהיה מסוכן מאוד לחופרים.
בשטח שבין רפיח הפלסטינית לרפיח המצרית. שהות סטטית של כלי הנדסה כבדים מזמינה פיגועים ואבדות. בנוסף לכך, ישראל תהיה נתונה למתקפות קשות בזירה הבינלאומית בגלל הרס של אלפי בתים פלסטיניים במהלך החישוף. עשרות-אלפים יישארו חסרי קורת גג. אפשר אפילו שישראל תואשם על-ידי האו"ם בביצוע פשע מלחמה.
מה שמרגיז ומתסכל הוא שהמפתח להשגת שני יעדים אלה - בלי שפיכות דמים נוספת - לא נתון כעת בידינו, אלא בידי מצרים. קהיר, כרגיל, גוררת כעת רגליים, דואגת לאינטרסים ובעיקר לכבוד וליוקרה של עצמה ומנסה לרקוד על כל החתונות. מה שמתסכל אפילו יותר הוא העובדה שהממשל האמריקני משותק בימיו האחרונים. אילו היה בוושינגטון ממשל מתפקד, הוא היה יכול להאיץ בקהיר לקבל את ההחלטות הרצויות בעניין סידורי הביטחון בציר פילדלפי ובמעבר רפיח.
לכן, בניגוד למה שמצטייר מדיווחי התקשורת, הדשדוש איננו בלחימה - אלא דשדוש מדיני. האבסורד הוא שכדי להיחלץ מהדשדוש המדיני, ייתכן שישראל תיאלץ להסלים את הלחימה. אם המצרים, בתוך כמה ימים, לא יקבלו החלטות אמיצות שיאפשרו טיפול יסודי בהברחות, טיפול שייעשה בפיקוח וסיוע בינלאומיים - תצטרך ישראל להכניס את צה"ל לדרום הרצועה, כדי לספק פיתרון כחול-לבן לבעיית ההברחות.
הממשלה בירושלים אינה רוצה בכך מסיבות מובנות. כניסה לציר
הזירה המדינית
צרפת רוצה משקיפים
AP
שר החוץ קושנר: יהיה צורך במשקיפים כדי לוודא שהפסקת האש תישמר. לדבריו, צרפת במגעים עם איראן כדי שתלחץ על חמאס להפסיק את הירי. שר החוץ הגרמני: סיכוי טוב להפסקת אש
להפוך את החפירות לעסק יקר
זרועות המודיעין של ישראל לא יתקשו לאתר מאמץ כזה גם אחרי שצה"ל ייצא מהשטח, ולו רק מפני שאי אפשר יהיה להסתיר את כמויות העפר הגדולות שיוציאו במהלך עבודות החפירה. באופן זה, כדי לשמור על הציר נקי ממנהרות לאורך זמן, לא יהיה צורך להיכנס אליו; די יהיה בהפצצה כירורגית אחת מהאוויר כדי למוטט כל מנהרה שתתגלה. אפשרות אחרת היא חפירת תעלה מחוף הים עד לאזור כרם שלום. תעלה זו, שתמולא מי ים, עשויה גם היא להפוך את חפירת המנהרות לעסק יקר ולא כדאי - גם אם איראן תממן.המגרעת של כל הפרויקטים הללו: הם יחייבו את צה"ל לשהות זמן ארוך
בינתיים בשטח
מחכים למילואים
חנן גרינברג
התקיפות ברצועה פחתו משמעותית והכוחות מנהלים קרבות הגנה, לקראת סיום משימתם העיקרית. גורמים בצה"ל טוענים כי להעמקת הפגיעה בחמאס, יש להרחיב את המבצע עם כוחות נוספים - במילואים - לאזורים חדשים. מה יפסוק הדרג המדיני?
לכן עדיף בכל מקרה שמצרים תטפל בהברחות. ישראל, במקרה הטוב, יכולה לטפל בהברחות רק בקצה הפלסטיני של הנתיב הלוגיסטי, דרכו מספקת איראן אמצעי לחימה ולוחמים מאומנים לרצועה. מצרים יכולה לסכל את ההברחות בכל התחנות של הנתיב הזה. לא רק לחשוף ולסתום את המנהרות ברפיח המצרית, אלא גם להעניק לבעיה טיפול מודיעיני וסיכולי, שימנע הגעת אמצעי לחימה לאזור רפיח המצרית.
הסכנה שביציאה ללא הסדר
מצרים יכולה לבנות גדר ממערב לרפיח ולפילדלפי, שתאפשר לה לפקח על הסחורות ואמצעי לחימה הנכנסים מסיני. מצרים גם יכולה לטפל במאגרי הנשק וחומרי הנפץ, שהבדואים אגרו עבור האיראנים בסיני. והעיקר - לחסום את נתיבי ההברחה היבשתיים והימיים, שדרכם שולחים האיראנים את האמל"ח. המצרים לא עשו זאת עד עכשיו כיוון שהיה נוח להם להתעלם מההברחות לרצועה מסיבות מדיניות ופנים-פוליטיות. נוח היה להם שהישראלים והפלסטינים מחלישים אלה את אלה באמצעות הקזת דם הדדית. הם גם יכלו להפיס את דעתם של הקיצונים האיסלאמיים בארצם בטענה שאינם מונעים סיוע מ"אחיהם". עכשיו, כשמצרים הבינה שהתעצמות חמאס מסכנת גם אותה, יש לה מוטיבציה לחסום את ההברחות. פיקוח בינלאומי על תהליך זה נחוץ כדי למנוע אפשרות שפלסטינים זריזים ישחדו קצינים ופקידים מצרים מעלימי עין.
הבעיה היא, כאמור, שהמצרים גוררים רגליים. בינתיים נאלץ צה"ל להילחם בתוך הרצועה. לא מפני שצריך וניתן להשיג עוד יעדים צבאיים באזור העיר עזה, אלא מפני שיציאת כוחותינו בטרם הושג הסדר מדיני מצרי-ישראלי-חמאסי עלולה לשים לאל את מה שהושג עד עתה. הלחימה כעת היא מהסוג הנדרש לתחזוקת ההישגים הצבאיים, קרי: פעולות סלקטיביות התקפיות קטנות, שנועדו להמשיך ולכרסם בזרוע הצבאית של חמאס - לחץ פיזי מתון, שאינו נעדר סיכונים. תמיד קיימת אפשרות שמחבל מתאבד, בית ממולכד או מטען גחון יסבו אבדות לכוחותינו. קיימת גם אפשרות שנפגע בשוגג באזרחים לא-מעורבים. לכן לחימה זו צריכה להתנהל - ומתנהלת - בזהירות רבה.
הכנסת המילואים נועדה ליצור אופציה להסלים את הלחימה וליצור לחץ נוסף, אם ההסדר המדיני יתמהמה או שלא יספק את דרישותיה של ישראל. ישראל כבר התנסתה בעבר במצבים מסוג זה. בכל מלחמותיה - המוצלחות והמוצלחות פחות - היה ה"פיניש המדיני" החלק הקשה ומורט העצבים, שתבע מאמץ מיוחד מהכוחות הפרושים בשטח. תופעה קבועה זו נובעת מהשאיפה הישראלית המוצדקת לסנכרן בין המהלכים הצבאיים לבין המדיניים, באופן שתופק תוצאה מדינית אופטימלית. כזו שתשרת, על פי תפישת הממשלה, את יעדיה של ישראל לטווח הארוך. לא הוויכוחים בין שרי הממשלה מעכבים את סיום המערכה בעזה, או לחילופין את הסלמתה - אלא גרירת הרגליים המצרית.
האסימון נופל? מובארק
צילום: רויטרס
תעלה עם מי ים? פילדלפי
צילום: איי פי
מומלצים
