ערבי, שפר הצבעתך

מן המפורסמות היא שערבים מבינים רק כוח. והנה בימים אלה מתברר שגם כוח הם לא תמיד מבינים. חייבים לצעוק, לכעוס, להתנגד. ערבים.

מילא ערבים בעזה. מהם לא היו לנו יותר מדי ציפיות - ולכן כנראה טוב להם ומגיע להם ומתאים להם לאכול עד מוות את הדייסה שבישלו לעצמם. אבל ערביי ישראל, אותם אזרחים מטופחים ומפונקים שהצלנו ממחלות, מעוני ומבערות, ושילבנו ברגישות רבה, כמיעוטים בין שווים, בפסיפס הלאומי? גם הם מתקשים לקלוט את צדקתה של המכה הנוחתת בנסיבות מצערות אלה על ראשם המעוטר בכאפייה?

בשילוב טיפוסי של אהבלות וחוצפה לא הסכימו הפלסטינים אזרחי ישראל (או, לפחות, מנהיגיהם האנטיפתים) להנהן בראשם בנחת אל מול ההחלטה הטבעית של ועדת הבחירות המרכזית, להשליך את מפלגותיהם – בל"ד ורע"מ-תע"ל – אל מחוץ לגדר המקיפה את כנסת ישראל. והרי העילה היתה מוצדקת מאין כמוה: לא די בזאת שחברי הכנסת של מפלגות אלה לא תמכו פה אחד, ללא ספקות וללא שאלות, בכל שלבי ה"מבצע" בעזה (מה הפלא? אומרים שיש אפילו כמה ח"כים יהודים כאלה), מידע אמין שסיפקו שירותי הביטחון מעלה כי בוחריהן של אותן סיעות לא תלו החודש דגלי ישראל על מרפסותיהם החורגות ולא הדביקו את הסטיקר "אנחנו ננצח בעז"ה" על פגושי הסובארו הישנות. העיקר שלמדבקות של סוסים דוהרים ולנעל של תינוק הם מצאו מקום שם.

בסדר. אז יש להם קרובי משפחה, לעתים מדרגה ראשונה, שהופצצו, שנהרגו, שנפצעו, שאיבדו את בתיהם ברצועה. איך זה בדיוק קשור למלחמה? למה בכל פעם שמבקשים מאזרח ערבי מינימום ציונות תחת אש, הוא מתחיל לספר לך שיש לו אחים, ודודים, ובני-דודים. כאילו שלנו אין - והם לפחות עושים מילואים!

האתגר הגדול של הדמוקרטיה, הדרישה העיקרית ממנה, היא היכולת לבלוע. את מה שלא הכי טעים, את מה שלא הכי נעים, את מה שחורג מהגבולות החמימים (והמצחינים לפעמים) של הקונצנזוס. ערביי ישראל הם במקרים רבים קוץ בישבנה של הממלכתיות - זהותם הלאומית סובלת מפיצול אישיות, שחלקו גנטי וחלקו תוצרת מפוארת של מדיניות ממשלות ישראל. ועכשיו, הפתעה: זה ממש לא חדש! הערבים, כידוע, הם אותם ערבים, וגם המציאות לא בדיוק השתנתה. לפחות לא לטובה. אבל המערכת בדרך כלל בלעה. כי ככה מתנהגת דמוקרטיה טובה: בולעת ולא עושה פרצופים, גם אם לא כיף לה.

כשעוברים על חוקיה, הדמוקרטיה אומרת סטופ, ועוצרת. תשאלו (לכאורה) את עזמי בשארה. אך במסגרת הרחבה והגמישה

שהחוק מתיר לה, הדמוקרטיה מוכרחה להכיל. ואתמול היא לא הכילה. בדיוק כפי שלא הכלנו מעולם את האזרחים הערבים, כך לא הכלנו עכשיו את הייצוג הפרלמנטרי שלהם, את דעותיהם השונות, את השונות שלהם בכלל.

ומה בדיוק נרוויח מזה? לא רק שבג"ץ יהפוך – ובצדק – את ההחלטה, כשם שעשה בעבר. הרי ערביי ישראל לא יצביעו בעקבות המהלך החינוכי לישראל ביתנו. במקרה הטוב, יתבצרו בעמדותיהם. במקרה הרע, יקצינו אותן, יילכו ויתרחקו מאיתנו עוד ועוד, למקומות לגיטימיים פחות ופחות.

פשוט כי ככה זה ערבים. לא לומדים.