יופי של תפילה

מלחמות, לא נעים לומר זאת, "מצטלמות טוב". הן פוטוגניות. גם כשמדובר בצילומים קשים וכואבים, מבחינה ויזואלית - מדובר בתמונות שמעוררות תגובה רגשית חזקה. אבל פרט לצילומים של פיצוצים, חיילים או חורבן והרס, אל מערכות כלי התקשורת זורמות כל העת גם תמונות עם אווירה שונה, שמשום מה הן מאוד פופולריות - חיילים מתפללים.

מה הופך את התמונות האלו למושכות את העין? מדוע כל-כך הרבה צלמים אוהבים להתמקד בחיילים שעטורים בתפילין? ומה עושה לצופה השילוב בין החאקי והטלית? כמה צלמים מנסים לפענח את החידה. (אם אינכם רואים כאן גלריית תמונות, נסו לרענן את העמוד)

ארבע כנפות‏ (צילום: AP)

1

2

3

4

5

6

7

אלדד רפאלי, אחד הצלמים המובילים בישראל, אומר כי השילוב שבין חייל, מדים ומלחמה לבין אלמנטים דתיים יוצר קונטרסט מובנה, שמעניק עניין לתמונה. מצד אחד הפנייה לאלוהים היא משהו מאוד אישי שמתעסק בפן הרוחני של החיים, ומהצד השני ישנה המלחמה, שהיא קולקטיבית ופיזית מאין כמותה.

רפאלי סבור כי גם עצם הסיטואציה מעוררת הזדהות אצל הצופה. "אתה רואה אדם שנמצא במעין משבר והוא פונה לעזרה אל משהו גדול ממנו, חזק ממנו, השגחה עליונה. זה מקום מאוד טבעי ואמיתי", הוא אומר, "במקום שבו ההנהגה חלשה ושקרית, האמונה על רקע הטנקים מצטלמת חזק".  

לדברי הצלם, לתמונות החיילים המתפללים יש גם יתרון נוסף, והוא שברבות השנים הן הפכו לאייקון: "בכל המלחמות השתתפו אנשים דתיים, ורבים הקריבו את חייהם. תמונה של חייל מתפלל כבר הפכה לסוג של ישראליות, שמוכרת חזק מאוד בחו"ל. זה ממש אימאג' שלנו".

מעבר לכך, רפאלי אומר שישנה גם סיבה הרבה יותר פרוזאית לריבוי תמונות המתפללים. לדבריו, אחוז החיילים הדתיים המשרתים בצבא - ובעיקר ביחידות לוחמות - פשוט הולך וגדל, ולכן הם מצולמים יותר. לטענתו, החיבור עם הצבא הפך הדוק יותר, גם בשל העמדות הימניות והניציות יותר שאוחזים בהם הדתיים.

סימבולים חזקים

גבי מנשה, עורך הצילומים של ynet, אומר כי "מאז ומתמיד מלחמות היו פוטוגניות, ובעידן החדש זה אפילו יותר חזק - עם כלי הנשק המתקדמים וצביעת הפנים. התמונות מעצימות את הדימוי של הלחימה, וכשמוסיפים לזה את ריבוי אמצעי התקשורת והפתיחות היחסית אליהם - הרי שמגיעות מהשטח אינספור תמונות".

לדברי מנשה, תמונות של חיילים מתפללים הן פופולריות במיוחד מאחר שהן טומנות בחובן סימבולים רבים עבור הצופה. "תפילין וטלית הם שניים מהסמלים החזקים של ביותר של היהדות, והנצחת חייל המעוטר בהן מעצימה את תחושת האחדות ומוסיפה למוראל", הוא אומר. "כבר משחר הימים התפללו היהודים לפני המלחמה, והחזרה למקום הזה מעלה תחושות של קירבה".

בצד המעשי יותר, מנשה מסביר כי לתקשורת הישראלית יש בעיה להיכנס לעזה, ולכן היא נאלצת להסתפק בצילומים של מה שקרוב ונגיש. 

גם זיו קורן, צלם ישראלי מוביל, מדגיש את הנגישות לאובייקטים. לדבריו, לצלמים הישראלים אין כל-כך ברירה אלא לצלם את

ההתארגנויות שלפני הלחימה, ובהן גם התפילות. "הגזרה מוגדרת שטח צבאי סגור וקשה מאוד לעבור את המחסומים בשעות היום", הוא מעיד. "בדרך כלל אנו מצליחים לצלם בשעות הזריחה ובשלב מסוים תופסים אותנו וזורקים אותנו החוצה. זו רוטינה. במקרה הטוב מגרשים אותנו, במקרה הרע - עוצרים, כמו שקרה לי היום".

קורן מלין על הסגירוּת המוחלטת מפני התקשורת וטוען כי הדבר עלול להוות אבן נגף עבור ישראל: "האטימה ההרמטית מפני העיתונות היא הליך כמעט לא דמוקרטי. המצב מאוד בעייתי".