איך מגיבים כשילד מצייר אנשי חמאס מתים?

התהיות, החרדות, הלחצים והפחדים - הולכים ומתגברים מיום ליום ושאלות רבות של הורים מודאגים מגיעות למערכת. במאמר שני בסדרה - נמשיך לנסות לעזור לכל ההורים והילדים בדרום, בצפון וגם במרכז - להתגבר על התקופה הקשה בצל המלחמה. בימים הקרובים, נענה על שאלות נוספות.

שאלות נוספות:

"אמא, למה הם יורים עלינו?"

פרופ' עמוס רולידר

לאחרונה הגיעו למדור שאלות רבות מהורים מודאגים בנושא ההתמודדות עם הילדים בתקופת המלחמה. בסדרת טורים בימים הקרובים יענה פרופ' עמוס רולידר על כל שאלה מטרידה בנושא חרדות, פחדים ושינויי התנהגות. כיתבו אלינו ותקבלו תשובה

"אמא, למה הם יורים עלינו?"

שאלה:

שלום, שמי מיה ואני תושבת הדרום. בני בן ה-7 צייר ציור הקשור למלחמה. הוא צייר שמש, שמים כחולים ובית ועל גג הבית וכתב: "בית חמאס - מחבלים". מהצד השני היה צייר טנק ועליו הוא כתב: "החיילים של ישראל". באמצע הדף הוא צייר 3 דמויות של אנשים וכתב: "אנשי החמאס מתים". שאלתי היא כיצד עלי להגיב ולהתייחס לציור?

תשובה:

ניתן לשוחח עם הילד על הציור, לתאר את אשר את רואה ולשאול אותו: "על מה חשבת בזמן שציירת?" הקשיבי לתשובתו והתייחסי בהתאם. כדאי מאוד לכלול בתשובתך אמירה כגון: "חבל שיש מלחמות ונהרגים אנשים. לצערנו נאלצנו לצאת למלחמה הזו על מנת להגן על האנשים, כדי שלא ימשיכו להיפגע מהטילים. גם אם יש חילוקי דעות אפשר לפתור אותם בדיבורים ולא במלחמה וחבל שהחאמס החליט שכוח וטילים זו הדרך שהוא בוחר" או: "נקווה שהמלחמה תיגמר במהרה ושלא יהרגו עוד אנשים משני הצדדים".

באמירות מעין אלה ניתן לנטרל במעט את השפעת אווירת הלוחמנות שהילדים סופגים (בעל כורחנו) בעת הזו ולסייע בכך לגדל ילדים שיעשו הכל בכדי להגן על ביתם ומולדתם מבלי להזדקק לרגשי שנאה שיניעו אותם לכך.

שאלה:

אני אם לילד בן שנה ועשרה חודשים ומתגוררת באשדוד. יש לציין כי עד המלחמה הילד היה ילד מקסים, מקשיב ועושה כל מה שאמרתי לו וגם התנהגותו הייתה ללא דופי, אולם מאז המלחמה התנהגותו של הילד השתנתה בצורה קיצונית. הוא החל לזרוק כל דבר שנקרה בדרכו, הוא מרביץ לכולם ומסרב בתוקף להקשיב לי או למישהו אחר. אני איני יודעת איך להתמודד עם זה בצורה נכונה ובריאה שלא תזיק לילד ועם זאת להפסיק את ההתנהגות הכל כך לא מתאימה לו.

תשובה:

יתכן והסיבה לשינוי הקיצוני בהתנהגותו של ילדך קשורה לפרוץ המלחמה באזור מגורייך, אולם סביר יותר להניח כי הילד חש בשינויים (טבעיים) שחלו אצלך בעקבות המצב וכתוצאה מכך חלו שינויים בהתנהגותו. יתכן אף כי ניצנים להתנהגות הזריקה, התוקפנות וחוסר שיתוף פעולה עם בקשותיך היו קודם לכן אך כעת הוחרפו במידה רבה.

אין שום סיבה שלא תיגשי מיד למלאכת החינוך על מנת ללמדו להקשיב, להתאפק ולהתנהג באופן מכבד לכל הסובבים אותו. הקפידי על רוטינות קבועות של שינה ואכילה, שחקי איתו וכמובן הרגיעי אותו במצבי חרדה. פרגני, חבקי ושבחי כאשר הוא שומע בקולך וכאשר הוא נמנע מתוקפנות וזריקת חפצים והגיבי בתקיפות (לא בכעס) ובנחישות בעקבות זריקת חפצים או תוקפנות.

במצבים אלה צרי איתו קשר עין ואמרי: "הפסק מיד. כך לא מתנהגים. אני לא מרשה!" ועמדי על כך כי ירים את החפץ שזרק ויחזירו למקום. הקפידי לבקש בקול רגוע, שקט אך החלטי: "תן לי בבקשה את הצעצוע". במידה והוא מסרב, עזרי לו לשתף פעולה על ידי החזקת היד ומתן סיוע. אל תוותרי. עשי זאת בקור רוח ובשקט. לסיכום, היי חזקה. אין שום סיבה להפסיק תהליכי חינוך בסיסים בגלל המלחמה.

עוד בנושא:

למרות המצב, שדרו לילדים תחושת ביטחון

פרופ' עמוס רולידר

הלילה היתוספו הרבה ילדים בדרום למעגל החרדה. גם בתוך תחושת ההפתעה, חוסר השליטה והפחד שלכם ההורים - חשוב שתשדרו לילדיכם מסרים של ביטחון ושליטה, תוך שמירה על שיגרה קבועה. פרופ' עמוס רולידר עם טור מיוחד להורים בדרום

למרות המצב, שדרו לילדים תחושת ביטחון

שאלה:

אנו תושבי הדרום, הסופגים את המלחמה מקרוב. זמן קצר לפני תחילת המלחמה, התחלנו תהליך גמילה של בני בן השלוש וחצי ממוצץ (המוצץ היה בשימוש רק בלילה). הכנו בית למוצץ, שם הוא ישן בלילה וכו'. זה עבד מצוין עד האזעקה הראשונה. מאז אנו לא ממש עקביים. פעם מנסים להוריד ופעם רוצים לתמוך ולאפשר כי זה מרגיע מאוד את הילד. האם נכון להמשיך בעקביות תהליך שהחל עוד קודם? חשבנו להסביר לבן שאנו מאפשרים לו בגלל המצב וכאשר המלחמה תסתיים המוצץ ישוב לביתו, אך החשש שלנו הוא "לשתול" מחשבות אצל הבן, כי זה שהגמילה השתבשה בגלל האזעקות זו ספקולציה שלנו. יודגש כי איננו ממש בקו האש והאזעקות אצלנו מועטות ביותר. מהי המלצתך?

תשובה:

התשובה תלויה בשני גורמים: האם המוצץ מסייע לילד להירגע בעת הזו ועד כמה אתם מסוגלים להמשיך בתהליך בעקביות. במידה והמוצץ אכן מסייע משמעותית לבן להירגע ו/או קשה לכם המבוגרים לשמור כעת על עקביות בתהליך, זה בסדר גמור להפסיק באופן זמני את התהליך ולהמשיכו בעקביות מיד לאחר סיום המלחמה. במידה והמוצץ אינו מוסיף או גורע להרגעתו של הבן ו/או אתם מסוגלים להמשיך בתהליך בעקביות הראויה, אני ממליץ להמשיך בתהליך ולסיימו. אגב, אחרי שהמוצץ ישן "בביתו" 3 ימים ברציפות אין סיבה שהמוצץ לא ייצא "לטיול ארוך לארץ רחוקה" כי הוא יכול להרשות לו את התענוג, כי הילד התבגר (ויש לחזקו על כך) ואינו זקוק לו יותר.

שאלה:

אנחנו תושבי המרכז. הבת שלי בת 4 וחצי. הילדים למדו בגן באופן כללי על המצב ולא הוזכר דבר בנוגע לפצצות או הלחימה, אלא שהמצב בדרום לילדים ולהורים שלהם לא נעים ולכן הם התארגנו לשלוח מתנות לילדי הדרום וחבילות לחיילים. הבת שלי תמיד (מגיל קטן) חששה מרעש של פיצוץ בלונים. לא יכולה להיות באותו חדר עם בלון מנופח. היא פוחדת מרעשים שונים כמו מיקסר, מכסת דשא וכד'. לפני חצי שנה היה נראה כאילו התגברנו על המצב ואפילו התחלנו לחגוג ימי הולדת עם בלונים בבית, אבל בשבוע האחרון (בגלל המצב) כל רעש מקפיץ אותה, היא שומעת צעדים של השכנים מהקומה העליונה והיא חושבת שה"בומים" הגיעו הביתה. היא לא הולכת לחדרים השונים בבית, אלא רק בליווי של מישהו. בנוסף, היא מתעוררת בלילה מכל רעש ולו הקטן ביותר. מה עושים, איך מסבירים לה והאם זה קשור בכלל למצב?

תשובה:

מדובר ככל הנראה על ילדה הרגישה לרעשים הגורמים לה לחרדה מסוימת, אשר ביטוייה התגברו כתוצאה מהמצב כפי שהיא קולטת אותו, בעיקר מהתנהגות המבוגרים סביבה. הקפידו לא לחשוף אותה (אפילו באקראי) למרקע הטלוויזיה כאשר אתם צופים בדיווחי החדשות והיזהרו בהתבטאויות שלכם בהקשר למצב בנוכחותה. דאגו לשמירה על סדר יום שבו הילדה פעילה בנושאים אהובים, הזמינו חברה במידת האפשר לפעילות משותפת והרגיעו אותה בשקט ובנינוחות כאשר היא מגיבה בצורה מופרזת לרעשים.

כעת אין זה הזמן ללמד אותה להתגבר על פחדיה מרעשים. יהיה מקום לעשות זאת באופן הדרגתי ושיטתי בזמן הרגיעה. פעילות זו תכלול בין השאר חשיפה הדרגתית לרעשים הולכים וגוברים עם תמיכה והכנה לכך מראש, חיזוק ושבח על תגובות מתונות לחרדה והדהיה הדרגתית של התמיכה וההכנה.

גם לכם יש שאלות?

שילחו אותן אל פרופ' עמוס רולידר  ותקבלו תשובה.