האיום בדרום: חומ"ס - לא רק חמאס
העובדה שהשריפה ב"אגן מכתשים" באשדוד הסתיימה במספר נפגעים מינימלי ובנזק סביבתי קטן יחסית משולה לנס. אך צריך לזכור שלא רק החמאס - גם אירועי חומ"ס (חומרים מסוכנים) שכאלה מאיימים יום יום ושעה שעה על תושבי הדרום. אין תעשיה ללא זיהום ושפכים והפיתרון אינו הרחקת המפעלים למדבר. צריך רק אחריות ורצינות - זה הכל
אפשר להתחיל את המאמר הזה בנס הגדול שקרה לנו אמש (ד') כשדלקת הענק במפעל "אגן כימיקלים" באשדוד הסתיימה בכמות מינימלית של נפגעים ובנזק סביבתי קטן יחסית. אפשר גם להזכיר את הנס הקטן שהתרחש הבוקר, כשמשאית שהובילה חומרים מסוכנים התהפכה בפאתי באר-שבע.
אפשר להתחיל את המאמר הזה בחשש היומיומי של תושבי אזורים אלה מאירוע חומרים מסוכנים רב נפגעים, שמצטרף בימים טרופים אלה לחששות מפני רקטות החמאס, או להעלות את הטיעון המנצח, מן הסתם, שיגייסו ארגוני הסביבה שיכריזו "אמרנו לכם".
עוד על השריפה ב"אגן":
אירועי חומ"ס בחודשים האחרונים:
- קריית גת: 4 נפגעים קל מדליפת חומרים מסוכנים
- פ"ת: 6 נפצעו בפיצוץ במפעל; 2 במצב קשה
- הוד השרון: שריפה גדולה באזור התעשייה
- דליפה ממכלית גררה "נוהל חירום" ברמת חובב
- דליפה מסוכנת מרמת חובב; מונתה ועדת בדיקה
- שיאן התקלות ברמת חובב: המ' להגנת הסביבה
אפשר לחילופין לומר, בציניות, שהנה לרגע אחד חזר הנושא הסביבתי לכותרות הראשיות בחדשות, ולפוליטיקאים הירוקים לעתיד יש הזדמנות לתפוס זמן מסך ולהחזיר את כולנו למציאות שתהיה פה גם אחרי שהלחימה בעזה תסתיים - מציאות עצובה כשלעצמה.
לכל אחד יש בוודאי התחלה משלו למאמר הזה, אבל לא משנה איך הסיפור מתחיל - השאלות החשובות הן איך הוא מסתיים ומה צריך לעשות שלא נעשה כדי לשנות את המציאות הסביבתית המאיימת על תושבי הדרום יום יום ושעה שעה, כבר שנים רבות.
אין תעשיה בלי זיהום
אסור לטעות: אירוע חומרים מסוכנים שיפגע ברבבות עלול להתרחש לא רק במפעלים כימיים אלא גם במפעלי מזון ומפעלי אלקטרוניקה, שהם חלק חשוב ואינטגרלי מהחיים והכלכלה בישראל. אסור לשכוח גם שבכל יום אנו בעצמנו עושים שימוש בכימיקלים מסוגים שונים ומגוונים, ולרוב לא שואלים את עצמנו מה מקורם וכיצד הגיעו למדף המרכול.
אז נכון שאפשר וצריך לצמצם את הצריכה והשימוש בחומרים סינטטיים וכימיים, וצריך ליעל וליָרֵק את תהליכי הייצור (והחיים בכלל) על ידי שימוש בחומרי גלם טבעיים וידידותיים יותר. אבל שאיש לא יספר לכם שאפשר לקיים תעשייה עם אפס זיהום ואפס שפכים.
חשוב לזכור גם את הפן החברתי של אותם מפעלים כימיים, שמספקים רבבות מקומות עבודה במעגל הראשון ובמעגלים הרחבים יותר של ספקים ונותני שירות, וגם מניעים תהליכים כלכליים שמספקים פרנסה גם לירקן אצלו קונים העובדים, ולנהג האוטובוס בו הם נוסעים בבוקר. וחשוב לזכור שהתעשיה הזו, כמו תעשיות אחרות, מכניסה לקופת המדינה גם כסף רב, ממסים ומיצוא.
לא בלב המדבר
אז איפה צריכים להקים את המפעלים הללו - בתוך הערים, בפאתיהן, או שמא בלב המדבר? אי אפשר להתעלם מהעובדה שהקרבה של המפעלים הללו למקומות יישוב מספקת להם פרנסה ומאפשרת שיגשוג. יש לה אפילו יתרון בהקטנת מרחקי הנסיעה של העובדים והקטנת העומס בכבישים. הבעיה היא בשעת חירום, כשהם מסכנים את התושבים הקרובים.
בלב המדבר המפעלים הללו לא יהוו סיכון כה גדול לסובבים אותם, אך הבידוד הזה טומן בחומו חסרונות רבים. ריכוז מפעלים שונים באזור אחד עלול להיות הרה אסון במקרה של תקלה או פעולת איבה. ריכוז שכזה גם הופך את האזור בהכרח ל"חצר אחורית מזוהמת" ופוגע בטבע בלתי מופר - משאב יקר המציאות במדינה קטנה כמו שלנו.
הפיתרון הטוב ביותר הוא כזה שמשקלל את כל ההיבטים - הבטיחותיים, הכלכליים, החברתיים והסביבתיים - והוא ישים ואפשרי. האתגר האמיתי והמשותף למשרדי הממשלה, הרשויות, המנהלים, העובדים, הצרכנים והאזרחים הוא קידום חקיקה מחמירה ואכיפה בלתי מתפשרת, לצד היערכות לכל תרחיש - קטן כגדול. לא רק מניעת תקלות אלא גם טיפול יעיל, שקוף ויסודי במקרה של תקלה. אך אצלנו, לצערנו הרב, החקיקה מפגרת והאכיפה רופפת, ואיש אינו מתייחס ברצינות לאיום החומ"ס - רק לאיומי החמאס.
לפנייה לכתב/ת 
