זרוקים

קיריל מתעורר בשבע בבוקר, בקריז. אתמול בערב הוא יצא למכור בגדים ופיספס את הסוחר שמגיע מלוד. אז הוא הזריק מה שנשאר לו בלילה, ועכשיו אין לו כלום. הוא לא מסוגל לקום מהמזרן. הוא חורק שיניים והידיים נעות מעצמן. אחד מהדיירים האחרים עובר, קולט אותו ונותן לו קצת מהחומר שלו. חומר פחות טוב ממה שקיריל רגיל, אבל עושה את העבודה. קיריל קם, לוקח את עגלת הסופר שלו ויוצא למצוא ברזל ועוד בגדים למכור. יום שלישי.

לפני כמה חודשים פתחו את מחלף לה גווארדיה החדש. מחלף ענק, חדשני, עם מנהרה, שיתאים לאזור המתפתח שלידו. 500 מטר משם נמצאת התחנה המרכזית החדשה — המקום שהכי הרבה אנשים עוברים בו יחסית לכמה שהוא מגעיל. בין המחלף לתחנה נמצאת ארץ הדברים האחרונים: שורה של בתים שנראים כאילו הם מסודרים בסדר יורד של מסוגלות בני אדם לגור בהם. בקצה השורה, כמו בתחתית הטבלה של תחרות יופי שכולן בה פוזלות, עומד הבניין בן ארבע הקומות שקיריל חי בו, יחד עם כ־20 אנשים נוספים.

פעם פעלה כאן מתפרה, עד שהבניין נשרף והפך לחורבה. עוד מהכביש רואים את הררי הזבל בחצר, בכניסה ובכל מקום. בפנים הכל חרוך, מלא בערמות של סלילי חוטים ובדים מימים יפים יותר. על הרצפה, בין זכוכיות שבורות ושאריות של לחם ישן, פזורים המון מזרקים. אין חלונות איפה שהיו, וברזלים בולטים מכל פינה. בצד השמאלי של המבנה תלוי גוש בטון גדול למדי על חתיכת מתכת פחות גדולה. כל שנייה הוא עלול ליפול ומישהו מהדיירים יתעורר לרגע, או שאולי הוא ייפול על מישהו שכבר לא יוכל להתעורר.

כן, המקום עלוב. אבל הוא לא נורא מיוחד מבחינת המהות שלו: מסביבו ובתל אביב בכלל יש עוד כמה וכמה בניינים שהומלסים השתכנו בהם לתקופה בלתי ידועה. מה שהביא אותי דווקא לכאן הוא העובדה שלבית הארעי הזה יש תאריך תפוגה: בעוד עשרה ימים הוא נועד להריסה.

חדר צדדי בקומת הקרקע, מטר מתחת לתל חול שחוסם כל שמש שיכלה להיכנס דרך החלון הפרוץ. אני מוצא ארבעה אנשים, רק שניים מהם ערים. השניים האחרים זרוקים על מזרנים. השיחה עם הערים תגלה שגם הם פחות או יותר ישנים, רק לא לקחו מזרן. ערמות של בגדים, שש עגלות סופרמרקט, מוצרי חשמל ושאריות מזון זרוקים בכל מקום. אני מציג את עצמי ואת סיפור הכיסוי שהמצאתי; אנשים מעמותת "לתת", שמביאים לכאן קרטונים עם חמגשיות ולחם, הדריכו אותי בעניין הזה. אני משער שזה כי לנרקומנים אין זין לחזור שוב על סיפור חייהם העצוב באוזני עיתונאי שיצקצק בלשונו, ויחזור לבית שלו עם החלונות השלמים. אז המצאתי ארגון שרוצה לכתוב דו"ח על המצב של המתגוררים בבתים נטושים בתל אביב. במפתיע, הם מאוד רוצים לדבר איתי.

סמים. זה כמובן המכנה משותף של כל הנוכחים. הם מספרים לי איך הגיעו הנה, איך התמכרו. הדיבור ישיר, ללא ברירת מילים, ונפסק רק מדי פעם בגלל מה שהם מכנים "צלילות" — ניקורים לתוך שנת סם והתעוררות לתוך השיחה כאילו מעולם לא נפסקה. מדי פעם נעמד מישהו כאילו קיבל זריקת מרץ, יוצא להביא סיגריות וחוזר למזרן.

ריח השתן והחרא באוויר גובר בחום הצריים. אין שירותים אז עושים בכל מקום, למרות שמשתדלים לעשות בעיקר בחוץ. אין גם מקלחת. יש הוסטל שאפשר להתקלח בו כל שלושה ימים, ומדי שבוע מקבלים שם גם סכין גילוח ו־30 מזרקים נקיים.

נרקומן. זה הדבר הראשון שעובר בראש כשרואים את יצחק. רזה מאוד, לחיים שקועות, כובע מצחייה על הראש ומעיל ענק. העיניים שלו עייפות, חסרות כל ניצוץ של תקווה. יש לו דיבור מתגונן של אדם שקל לנצל אותו, ושבטח נוצל כמה פעמים בחיים. הוא מתנצל שהוא גמור; לפני שעה הוא הזריק לעצמו יותר ממה שהיה צריך. בזכות זה הוא יכול לתפקד עכשיו, אבל הוא מסטול. אחרי עשר דקות הוא מתיישב ליד שולחן פיקניק קטן שנמצא שם, שופך לתוך פקק את החומר — הרואין מלוכלך, בשפת המקום — ומבשל אותו עם מצית עד שהוא נהיה נוזלי. אחר כך הוא מוציא מזרק נקי, ממלא אותו, מרוקן את בועיות האוויר ומחדיר. קשה לו למצוא וריד, והוא מחטט בתוך העור עד שמצליח. "אתה לא חייב להסתכל", הוא אומר, דואג שלא אראה דברים שיעשו לי רע. הוא תוהה אם יש ספירט. אומרים לו שלא, אז הוא שוטף את החור במים, מדליק סיגריה ונהנה מהארוחה שהוא אירגן. לרגע הוא מחייך. רגע אחרי זה נעלם.

ספירט, סיגריות, קולה, שוקולד. אלה דמי הכניסה שאני מביא איתי בערב. חשוך. אני רואה כמה אנשים בכניסה. הם מדברים רוסית. אני מתחיל להיכנס פנימה כשיצחק קורא לי. יש לו הרבה יותר אנרגיה מאז ארוחת הצהריים.

"התחלתי מקריסטל", מספר יצחק. בתשע השנים האחרונות הוא בארץ. לפני כן חי בגרמניה עם אשתו השנייה, "עורכת דין. ממנה יש לי ילד. יש לי עוד שתי בנות מאשתי הראשונה. בגרמניה עבדתי כיבואן משקפי שמש, עשיתי כסף טוב. אהבתי לצאת, לבלות, וככה התגלגלתי לקריסטל. אשתי לא נגעה בזה, אבל אני התמכרתי. בסוף נפרדנו.

כשחזרתי לארץ הייתי גונב כדי לממן את החומר. לפני חמישה חודשים יצאתי ממעצר על גניבה. נגמלתי שם, כי אין ברירה. יצאתי נקי, ועד לפני שבועיים עוד עבדתי. הלכתי למשרד תעסוקה, שלחו אותי לעבוד בבניין. דווקא בחור טוב. רוצה שאני אחזור. אבל לפני שבועיים אמא שלי העיפה אותי מהבית. גרתי אצל זקן אחד והוא החליט שמספיק, אז נפלתי עוד פעם. ככה זה. הבדידות, הקושי. אם היה לי מקום לישון, מקום להתקלח, שלושה ימים הייתי נקי, הייתי חוזר לעבוד. ההוא מהבנייה שאל אותי 'מתי אתה חוזר?'. אמרתי לו שבועיים. אני מת לעבוד. מת להיות נקי. אבל אנשים לא מאמינים. אני כועס על עצמי. לא מאמין שנפלתי עוד פעם. קם בבוקר, רק חושב איך לשבור את הקריז. מזל שיש לי עדיין את הכסף מהעבודה, ושאני עושה רק חומר. אני צריך 100 שקל ביום, אבל יש פה אנשים שעושים קריסטל, זה איזה 500־600 שקל ביום. לא יודע מה אני אעשה כשהכסף ייגמר".

מישה מוכן ליציאה בחליפת אלגנט מאובקת. אני מזהה אותו כאחד הישנים מהבוקר. גם הוא הרבה יותר עירני. הוא מספר שנפל לסמים דרך בילויים עם חברים. חמש שנים הוא ברחוב, אבל בערב הוא עדיין מתכונן לצאת לבלות. יצחק שמח על הספירט, וגם על השוקולד והקולה. "קחו", הוא מציע לשאר. "רוצים משהו לאכול?".

פנס מבהיק פתאום בחושך לעבר הנוכחים. "הלו, הלו, כולם להסתדר. לא לזוז!". אני בטוח שאחד מהם עושה צחוקים, אבל אף אחד לא צוחק. "לא לזוז או שאני מזיין כאן את כולכם", צועק ההוא עם הפנס. הכוכב על המעיל מבהיר שזה שוטר. "כולם להוציא הכל מהכיסים", הוא פוקד. מישהו זורק משהו על הרצפה. מאוחר יותר יתברר שזה יצחק, שזרק פקט חומר בשווי 150 שקל, ו"מזל שלא מצאו את זה עלי. יש לי על תנאי חמש שנים". מאוחר יותר יצטרך יצחק לחזור על ההסבר הזה גם לחבר שלו, שיתבאס עליו. השוטר אומר לכולם לעלות על הניידת. בסוף, אחרי סבב תעודות זהות, נותנים לכולם ללכת. יצחק מספר שכל לילה זה ככה.

המשטרה מסתלקת ויצחק ומישה שותים מהקולה ואוכלים את השוקולד מהר. מישה מחביא בכיס של המעיל, לפני שהשוטרים יבואו עוד פעם וייקחו גם את זה. פתאום יצחק מקיא, ואז עוד פעם. מישה מגלה שיצחק זרק את החומר, אבל הוא זוכר שהיה עוד ומתחיל להפוך את המקום. מרים כל מזרן, כל שמיכה, כל קופסה. ואז מרים אותם שוב. הוא מוצא משהו בתוך אריזה של מלח לימון. יצחק הולך עם חבר שלו לקנות עוד. "בוא נלך", משכנע אותו החבר, "שיהיה לנו ראש שקט". החבר נראה מפוקס. מסדר עניינים. יצחק כרגע הוא בעל הממון. עם ה־1,500 שקל שנותרו לו מהעבודה הוא יכול לקנות עוד פקט. 

יממה חולפת, ויצחק לא חוזר לבית. המשטרה דווקא כן: כל ערב באים שוטרים והופכים את המקום. ביום שישי, יומיים לפני המועד של צו ההריסה, גם יצחק מופיע פתאום. "כבר אני איתך", הוא אומר לי, "אני בקריז עצבני". הוא הולך לפינה, מבשל, מזריק, ואז קורא לי. "הייתי היום אצל הבת שלי. היא אמרה לי שהיא מאוכזבת ממני. זה לא עוזר לי הדיבורים האלה. הייתי רוצה שתגיד לי שהיא מתגעגעת, שהיא רוצה אותי לידה. אבל אני לא מאשים אותה. היא רואה אותי ככה. אני מבין אותה".

חבורה קטנה של ישראלים נכנסת לבית. שניים מזריקים לווריד ברגל; הווריד ביד גמור. אחת שואלת אם יש למישהו פס. יצחק מסביר לי שזה קצת חומר. מישהו אחר מחפש ננס. עם זה מעשנים את הקריסטל. יצחק מתעניין איפה אני גר, שואל אם אני יכול לעזור לו למצוא דירה. "אם אני מוצא דירה אני מתנקה, חוזר לעבוד. אני לא מפחד מהקריז. אני אפילו אוהב אותו. זה תחושה שמתנקים. אני יש לי סיכוי טוב להתנקות. יש לי עבודה שמחכה לי. יש לי חבר שגם רוצה לגור איתי. הוא גם עובד. הוא על קריסטל".

אני שואל אותו איפה הוא היה בימים האחרונים. "אני לא ישן פה", עונה יצחק. "אני צריך את הפרטיות שלי. בגלל זה אני גם לא ישן ב'גג'". הגג הוא מין הוסטל בשתי ורסיות, נקי ולא נקי. באחרון מותר לעשות סמים, אבל הדלתות נסגרות ב־22:00. אז איפה אתה ישן, אני שואל, ברחוב? "מה רחוב? ומה זה פה, לא רחוב? זה שיש פה גג זה לא פחות רחוב. כל מקום שאני ישן בו יש גג".

אנחנו מסתובבים קצת באזור. הוא מראה לי גג של בניין נמוך שהוא ישן עליו, אבל לא הלילה כי קר. לגג הזה אין גג, וליצחק אין בגדים חמים. התלכלכו, אז הוא זרק אותם. "ככה אני מסתובב", הוא אומר בחיוך. "כמו תייר".

גרפיטי מוזר ממלא כאן את הקירות: מין יצור מפחיד, הכלאה בין לטאה לבתולת ים, עם ראש גולגולתי ושיניים ענקיות. מכל פינה מסתכל אליך היצור הזה. הקטע הוא שיש אחד כזה גם על הגג. מישהו אשכרה עלה לגג, עבר את הארבע קומות המלאות בנרקומנים ישנים או מזריקים, וצייר את הציור הזה. וזה לא אחד הדיירים, בטוח שלא. לאף אחד מהם אין כסף לבזבז על פחיות ספריי. "זה מתאים פה", אומר יצחק. "מי שצייר הוא אמן. הציור מתאים לנו. ככה אנחנו. אנשים עכברים. אז אתה תיתן לי מספרים של דירות, ומה? יצטרכו עירבון? אני מקווה שזה יסתדר. שתבוא ישועה. לא צריך הרבה, רק מישהו שיקשיב".

אנחנו נפרדים. יצחק מסתכל לכל הכיוונים, מחפש בעיניים מה לעשות וחוזר לבניין. כעבור שבוע אני מנסה לתפוס אותו בטלפון הנייד. המנוי אינו יכול לקבל את שיחתי.

קר בחוץ. שתיים בלילה, יומיים לפני הפינוי. המשטרה עושה חיפוש. אני עומד ממרחק ורואה שוטר הופך מזרנים, אוסף דברים בשקיות. הניידת עומדת עם הפנים לתוך הבניין, והפנסים שלה כמו זרקורים. רק בחור אחד נמצא שם. הוא עומד כל עוד השוטר שם. כשהשוטר הולך, הוא מתיישב על המיטה ומחזיק את הראש. השוטר חוזר, והאורות של הניידת מתיזים על הבחור. זה נראה כמו קטע מנשיונל ג'אוגרפיק, כשהאריה תופס את האיילה. כשהשוטר עוזב סוף סוף, הבחור נשמט על המזרן. אחרי דקה הוא קם ומתחיל לחפש משהו על הרצפה. מזרק. הוא מוצא אחד. הוא מנסה לבשל אבל המצית לא נדלק לו. הוא מחפש אחר על הרצפה. מוצא. מבשל. עוד מעט הוא יירגע.

ערב הוא לא זמן טוב לבוא לבית הזה, במיוחד כשלא מביאים כיבוד. אף אחד לא רוצה לדבר איתי. מישה זוכר שהייתי אתמול, אבל בטוח שבאתי להזריק. ריח זיעה מתווסף לריח של הבניין. כנראה שאתמול היה יום מקלחת ועבר יום של הסתובבות.

אני יושב ומסתכל על הדיירים כמו אחד שצופה בטלוויזיה בשפה זרה, בלי תרגום ובלי אקשן. חבורה יושבת ומדברת, בעיקר רוסית. מדי פעם צעקות. המילים "משטרה" ו"סוקה בלאט" נזרקות. יש בחורה הערב, כנראה חברה של מישהו. היא צועקת הכי הרבה. השאר גמורים. מדי פעם קם מישהו, עושה סימנים כאילו הוא יוצא לרחוב ואז חוזר פנימה. מסתובב קצת, מתיישב. כל פעם מישהו אחר, במין מחזוריות. לפעמים ארבעה עומדים והולכים במעגלים. מתיישבים, נשכבים, נעמדים, יושבים.

חור תחת. ככה חשוך בלילה בתוך הבניין. מישהו עומד עם נר דולק, ובאוויר יש ריח של דיאודורנט. אני תוהה אם הבחור עם הנר מנסה להתקלח עם איזה בקבוק, עד שאני קולט שהוא מבשל. כמו כל השאר. בחוץ ליד ארגז הפוך זרוקים שניים. בתוך חדר פנימי עוד שניים, אחד מהם אתיופי. כולם נכנסים לחדר הפנימי. מישהו עומד שם בלי מכנסיים, מזריק לתוך הרגל.

464 הוא קו האוטובוס שנוסע ללוד, וממש בכניסה לבניין ניצבת התחנה שלו. מאוד יעיל למקרה שלמישהו לא תהיה סבלנות לחכות שהסוחר יגיע, אבל כולם מחכים: נסיעה ללוד זה 30 שקל, ו־30 שקל זה סיגריות וחמישית מנה. בתחנה ממתינים לאוטובוס אנשים רגילים בבגדים רגילים שגרים בבתים רגילים. הם מסבים מבט כשעובר לידם מישהו במעיל דובון, אוכל גלידה פונקציונלית. אבל המישהו הזה לא ממשיך הלאה. הוא נכנס לבית, שם יש לפחות עוד עשרה כמוהו שלא אכפת להם מי רואה אותם.

אם ירד גשם, ייתכן שעומדי התחנה ייכנסו לבניין כדי לתפוס מחסה. אז הם יוכלו להביט בשוכני המקום, בדיוק כמו שאני עשיתי ולאף אחד זה לא הזיז. חוץ מאשר למישה, שאמר לי שאין מה לראות פה. והוא צודק: כלום לא קורה. כמו חבורת זומבים באיזה סרט אימה גרוע, בקטע שמראים אותם מחרעים גופה מתחת לגשר. רק שבמקום גופה זה סמים, ואין סיכוי שהחבר'ה פה ישיגו מספיק כוח בשביל לרדוף אחרי מישהו.

השבת תכף נכנסת. כבר ארבע אחר הצהריים, והבית ריק. העגלות הפוכות והמון בגדים לצידן. אני מוצא את מישה בגג בתוך חדרון. הוא לא נותן לי להיכנס פנימה. אני קולט שני אנשים כורעים, מבשלים. לא משהו שלא ראיתי כבר קודם. אני מזכיר לו מי אני ושואל אם הוא רוצה לאכול משהו. הוא הרבה יותר לבבי היום. אולי בגלל הקולה שהבאתי, אולי בגלל המנה העיקרית שהוא מכין. אולי קצת משניהם.

קיריל מגיע וקורא לי. הוא בן 25, פנים מלאות חתכים קטנים של בנאדם שהיה צריך לטפס מעל הרבה גדרות ולשבור הרבה ברזלים. הוא חובש כובע ברט אפור שנותן לו חזות כללית של אחד מהנערים ב"עלובי החיים". אני תוהה אם כל החבר'ה נסעו למשפחות שלהם לשבת, והוא מגלה לי שרובם פשוט לא רוצים לחזור. השוטר היה פה שוב. הפעם בצהריים. הפך את כל הבית. לקח ושבר כל מכשיר חשמלי שהוא ראה. "השוטר הזה שונא אותי", הוא אומר לי, "כי כשהוא תופס אותנו ומרביץ, אני היחיד שאומר לו משהו".

בזמן שאנחנו מדברים הוא מנקה את המזרק שלו. שוטף את המחט שוב ושוב בפקק עם מים, שלפני רגע היה בו חומר מבושל. הוא לא משתמש במזרק יותר מפעמיים. משתדל לשמור על עצמו כדי לא לחטוף מחלות. מספיקה לו ההתמכרות. לפני יומיים הוא עשה בדיקה לצהבת B בניידת של משרד הבריאות שמגיעה לסביבה, ועכשיו הוא ממתין לתשובה. בלילה הוא מתכנן ללכת לאזור של המועדונים עם סשה, חבר שלו שלא מדבר עברית. סשה מבקש כסף, וקיריל אוסף בקבוקים ריקים. יחד הם יוצאים עם 500 שקל בערב. אבל לפני זה הוא רוצה להספיק לשוק בנווה שאנן. הוא מוכר שם בגדים.

"חודשיים וחצי אני פה", מספר קיריל, וברחוב כבר שנה וחצי. "יש לי בית, אצל אמא באשדוד. אני לא רוצה שהיא תדע שאני משתמש. אמרתי לה ששכרתי דירה בתל אביב. פעם בשבועיים אני הולך אליה, מתקלח, מחליף בגדים, אוכל. לא יכול להישאר הרבה כי יתחיל קריז. לא רוצה שהיא תראה. כבר הייתי נקי פעם. כשהגעתי לארץ מרוסיה לא השתמשתי. יש לי ילדה ברוסיה. בארץ לא רציתי ללכת לצבא, אמרתי שאני משתמש. רצו לעשות לי בדיקה, אז הזרקתי יום לפני. לא הגעתי לבדיקה. קבעו עוד אחת, עוד פעם הזרקתי, עוד פעם לא הלכתי. ככה נהייתי חולה עוד פעם.

"יום ראשון אני צריך להיות באשדוד. במשטרה. לא יודע מה רוצים. הייתי פעם במעצר על גניבות. עכשיו אני מוכר ברזל ובגדים. ברזל משיגים בכל מקום. יש מפעל, אז בחצר שלו יש ברזל. אני בא בלילה ולוקח. פעם ברזל היה 2.5 שקל לקילו. היום 20 אגורות. אני עובד יום שלם עושה 100 שקל. פעם הייתי עושה 500־600 שקל, הייתי מסודר. אני עושה רק חומר וחגיגת, אז זה לא יקר. אני גונב בגדים ומביא שקיות שאנשים שמים ליד פחים ומוכר. לפעמים מישהו מביא לי כסף. יש דתי אחד שאני מתקשר אליו והוא בא. אתמול נתן לי 300 שקל. אבל כסף כזה אני לא מוציא על סמים. זה מאלוהים".

ארנק ו־370 שקל הלכו מתישהו בלילה. אחד מהישנים על מזרן מתעורר, מבואס לאללה: בזמן שהוא ישן באו עם סכין וחתכו לו את הכיסים. הוא מראה לי. עבודה מיומנת ומדויקת. גם קיריל מבואס. מתברר שחלק מהבגדים נעלמו לו. "גונבים פה", הוא מסביר. "אולי כולם גרים ביחד, אבל כשצריך משהו, גונבים".

הבית שומם למדי בשבת. קיריל מופיע פתאום, לחוץ. חופר בין ערמות הבגדים והזבל. הוא גילה שביום ראשון הורסים את הבניין, ושהמשטרה באשדוד רוצה להכניס אותו למעצר. "צריך לאסוף מהר ברזל", הוא אומר לי, מעיף בגדים מאחת העגלות ומעמיס עליה כל מוצר חשמל שהוא מוצא. "לאסוף ברזל ולקנות כדורים. אני רוצה לקנות סבוטקס ולהגיע למעצר, שיהיה לי לקריז. ממעצר אני ישר יוצא לגמילה. לא חוזר הנה. די. זה זמן להתנקות. אז אני הולך למכור ברזל. יש פה מפעל ליד שקונה. אתה תחכה לי פה? תוך חצי שעה אני חוזר".

חבר'ה אחרים מגיעים לבית. להם יש דירה. לא חירבה כמו פה. להם יש גג, חלונות. רק אין חשמל. באו לחירבה כמו לו ריד: כדי לחכות לבנאדם.

הבנאדם מגיע תוך 20 דקות בערך. בחצר, עם מבטים קטנים לצדדים, כסף ממזוקן בלי שיניים עובר לבחור צעיר במעיל רוח שחור. שתי דקות והוא נעלם. רבע שעה אחרי שהבנאדם הולך, קיריל חוזר. אני מספר לו שהוא פיספס אותו. "כן, אני יודע", הוא אומר, נראה רגוע לגמרי. "מה לעשות". הוא שואל אם יוכל להתקשר לאמא שלו מהטלפון שלי. הוא מדבר איתה 11 דקות, מראה לי שדיבר 11 דקות ומתנצל על זה. "זהו, היא תבוא הנה מחר", הוא מדווח, והעיניים שלו נוצצות בפעם הראשונה. "היא תביא לי כסף ובגדים, ואני אקנה כדורים ואלך למעצר ומשם ישר לגמילה. די, זה לא חיים". הוא מיד יוצא שוב לאסוף עוד ברזל.

שופל מגיע ביום ראשון בבוקר ועורם את כל הזבל מחוץ לבניין. הדיירים האחרונים שעוד נותרו מעמיסים את המזרנים על עגלת סופר, יחד עם כמה בגדים, ויוצאים. אחרי שעה אני רואה אותם מסתובבים באזור התחנה, מפרקים טלוויזיה זרוקה, מפרידים בין הברזל לשאר החלקים. עוד יום עבודה.