תערוכת צילום: "החצר האחורית של תל אביב"

לפני שנה הפכה סקרנותי באשר לפליטים מאפריקה, למאבק חברתי ראשון אישי שלי. כצעירה בת 27 המתגוררת במרכז העיר מאז היוולדי, חייתי במידה מסוימת ב"בועה" התל-אביבית. רוב הדברים בהם עסקתי נעו סביב לימודים, אהבה, עצמאות וכמובן שאלת השאלות - איך מוצאים אושר וסיפוק במקביל לפרנסה.

אותה הזדמנות התגבשה לפרויקט לימודים שנתי במסגרת לימודיי במכללה לצילום סטילס בקריית אונו. התעוררתי ביום שבת, העמסתי על גבי את ציוד הצילום שלי והתחלתי לפדל על אופניי החדשות, בדרכי לדרום העיר. טיילתי לי לאורך   ההתקהלות של ה'ברנז'ה התל-אביבית' בשדרות רוטשילד, מתבוננת כהרגלי בעוברים ושבים, באנשים המתרווחים להם בבתי הקפה ובכלבים ה"תל-אביביים "המשתעשעים במדשאות.

בעודי רוכבת, אט אט התחלף לו הנוף הירוק המוקף בבניינים המשוחזרים מתקופת הבאוהאוס, לכיעור התל אביבי המתגלם היטב ברחוב אלנבי המטונף והמוזנח. תוך מספר דקות מצאתי עצמי בשדרות הר ציון חולפת על פני זרים, הומלסים, מסוממים ונערות ליווי עד שהגעתי ל"גרדן"- הגינה ציבורית ברחוב לווינסקי. האסוציאציה הראשונה שעלתה לי היא שנחתי במטרופולין. לפני הצטופפו עשרות אנשים על כרי הדשא, רובם המכריע בעלי חזות אפריקאית. לא מזכירים ממש את ה"תל אביביים" הטיפוסיים בהם נתקלתי מספר דקות קודם לכן.

בית של משפחה סודנית בדרום ת"א‏ (צילום: קרין מרגונינסקי )

1

2

3

4

5

6

7

ואוו, מאיפה נחתו כאן כל האנשים הזרים האלו, ממתי יש בת"א מעדניות סיניות או חנויות עם עצי חג מולד, האם אני עדיין בעיר הולדתי? כך החל המסע שלי בת"א ה"חדשה"- זו שלא ממש הכרתי בעבר. תחילה, נהגתי לשבת במרחק רב מהם, מתבוננת בעוברים ושבים ומתלבטת אם להעיז ולהרים את המצלמה. כשנתקלתי בתגובה לא נעימה של בחור צעיר שהפנה אליי מבט זועף והוסיף כנראה גם כמה קללות בשפה זרה לי, החלטתי שרצוי למצוא תוכנית חלופית.

הבנתי שהסקרנות שלי אינה מספיקה, עליי לגרום להם להבין שברצוני באמת לסייע

להם במצוקתם הקשה. כאן נכנס לתפקיד "האב הרוחני" שלי, צלם העיתונות ב"שבעה לילות" - אילן ספירא, שהיה המנחה שלי בפרויקט הסיום. ספירא, המתעסק בעיקר בנושאים חברתיים, הבהיר לי שכדי להעביר בתמונות את המצוקה הקשה של אותם אנשים עליי להתחבר אליהם, להכיר אותם, לבלות עמם זמן, להקשיב לסיפורים שלהם.

כעת החל שלב ב' של המסע, במשך שישה חודשים רכבתי בכל סוף שבוע לדרום העיר, מובילה תרומות ומזון מחברים ומשפחה. יושבת עם הפליטים במקלטים מצחינים, מקשיבה לסיפורים ומשתדלת בעיקר להיות בלתי מורגשת, אחת מהחבר'ה. אספתי חומרים על המצב באפריקה ועקבתי אחרי עבודות של צלמים אחרים בנושא (כמו נתן דביר שליווה את הפליטים תקופה ארוכה). עם הזמן חשתי שהצילומים הולכים ומשתפרים בשל העובדה שהנוכחות שלי כבר לא הורגשה בהם כמו בעבר.

במהלך העבודה נתקלתי בעיקר בתגובות של חמלה ורצון לעזור מצד מתנדבים שהגיעו לתמוך ולסייע למשפחות המתקשות לדאוג לפרנסה, ומ"מוקד סיוע לעובדים זרים" שדאג לזכויותיהם. לצערי, אינני יודעת מה הפיתרון הנכון לבעיית הפליטים בארץ ואינני מתיימרת לתת תשובות. על פי הנתונים של משרד הפנים כיום מצויים כ- 20 אלף פליטים בישראל רובם מסודן, ואריתריאה. לאחרונה נאסר עליהם לעבוד באזורי המרכז בארץ ולכן הם נשלחים לאזורים מצפון לחדרה או מדרום לגדרה בנסיון למצוא עבודה.

עושה רושם שהממשלה מתקשה להחליט לגבי מדיניות מוחלטת לגבם וברור לכל שאנחנו מתגוררים במדינה השרויה באין סוף בעיות גם ללא התעסקות בעניין הפליטים. בכל זאת, נקודה למחשבה - האם עלינו לשתוק כשם שרוב העולם שתק בתקופת השואה כיוון שגם הוא בודאי היה עסוק בבעיות משלו?

היום (ה')  תפתח תערוכת הצילומים "החצר האחורית של תל אביב" בקומה (1 -) בדיזינגוף סנטר בת"א. התערוכה תציג בין השעות 21:00 - 10:00 עד לתאריך 13.02. הכניסה חופשית.

• להתנדבות במרכז הסיוע לעובדים זרים לחצו כאן.