אב שכול: "שלם עם המחיר, זה חלק מהמלחמה"

כוחות צה"ל אמנם נסוגו מרצועת עזה, אבל עזה לא תעזוב במשך כל החיים את המשפחות ששכלו את יקיריהן במהלך מבצע עופרת יצוקה. למרות הכאב האדיר שבאובדן הבן, ביקשו האמהות והאבות בעיקר לחבק את חיילי צה"ל שבכמה מקרים ירו בשוגג בילדיהם.

הרב עמוס נתנאל, אביו של סרן יונתן נתנאל ז"ל, שנהרג מאש כוחותינו, אמר כי הוא שלם עם מות בנו כחלק מהשלכותיה של מלחמה. הוא ביקש לחזק את החיילים שהובילו למותו בשוגג.

"כשהתבטאתי כמו שהתבטאתי", אמר עמוס נתנאל ל-ynet, "באתי לעודד את רוחם של החיילים שמוסרים את נפשם. בחרתי לא להגיב בכעס כי בסופו של דבר אותו צוות שלקח את חייו של יוני הוא אותו צוות שחיפה עליו לאורך כל הדרך. במערכה כמו במערכה גובים מחיר שהוא הכרחי, ואני שלם עם זה. זאת חלק ממלחמה".

חיילי צה"ל אחרי היציאה מעזה. (צילום: AP)

הוא הדגיש כי בדבריו לא ניסה לחזק את דעת הקהל לטובת המבצע. "אני שופר של הציבור, אני לא בא להשפיע עליו. לפי התחושות שלי, קיימת עכשיו בקרב כל עם ישראל תעצומת נפש פנימית. משהו התחולל בין המלחמה האחרונה לבין המערכה של היום, העם עבר איזושהי טלטלה פנימית שמתגלה עכשיו במלוא עוצמתה", אמר.

לדבריו, "התגובה של משפחות השכולים והפצועים היא רק הביטוי הכי בולט לכך. אם זה מגיע לידי ביטוי דווקא כאן, למרות כל האובדן והכאב, זאת רק הוכחה לגילוי של דבר הרבה יותר רחב. אני אמרתי בפה במילים מה שהרבה מאוד אנשים מרגישים".

עופר שפיצר, שבנו בן נפצע באורח קשה באחת מתקריות הירי הדו צדדי, קרא להמשיך את הלחימה ואמר כי "זה לא אירוע שבגינו צריך מישהו להיבהל ולהחליט להפסיק את המשימה".

המשפחות משתנות עם החברה הישראלית

מומחית מסבירה כי הגישה הזו הפוכה כמעט לחלוטין מזו של המשפחות השכולות ממלחמת לבנון השנייה. ד"ר ליאורה בר-טור, פסיכולוגית קלינית, אומרת שמקור ההבדל טמון במילה אחת - קונצנזוס. "החברה הישראלית עברה שינוי ממלחמת השחרור למלחמת יום כיפור למלחמת לבנון השנייה ורואים את אותו אצל ההורים השכולים", היא הסבירה.

"בעבר לא הייתה נורמה של ביקורת, המשפחות קיבלו את מות בניהם כחלק ממשימה לאומית. במשך השנים הפך האבל הרבה יותר אינדיבידואלי והורים החלו לגלות עניין בנסיבות המוות, לחקור האם היה שווה את זה, האם מוצדק. דווקא במבצע האחרון נוצרה איזו התלכדות מחדש".

לדבריה, "החשיבות שנוצקה למבצע והקונצנזוס הלאומי הוליד קבוצה של הורים שכולים שבאו עם אמונה מאוד חזקה, שנותנת להם הרבה כוח ומשמעות לאובדן הקשה. זה לא אומר שהם סובלים פחות או כואבים פחות, אבל הם רואים שהילד שלהם נהרג בפעילות שנתפסת על ידי רוב העם כהרואית, חשובה ומוצדקת וזה נותן להם דרך להתמודד עם האובדן האיום".

במלחמת לבנון השנייה, אומרת בר-טור, הייתה אווירה אחרת. "נוצר איזו הלך רוח שהלחימה לא מתנהלת באופן תקין. ההורים של מלחמת לבנון השנייה מרגישים תסכול רב יותר, לא כאב רב יותר, אבל בהחלט תסכול רב יותר. להורה כביכול קל יותר להתמקד בחשיבות של האסון ולתת לו ערך גבוה מהממוצע כי במידה מסוימת זה נותן לו משמעות ומאפשר להמשיך לחיות. הרי אובדן ילד מלווה ברגשות אשם מאוד קשים שמלווים הורים לאורך שנים. למה נתתי לו את המפתחות לאוטו, למה נתתי לו להתגייס ליחידה הזאת", היא אומרת.

"מתעלה מעל לכאב"

"במקרה הזה ישנה איזה יכולת להיאחז במשהו. זה לא נותן לגיטימציה למוות, אבל נותן לגיטימציה להמשיך לחיות. במקרה של אביו של נתנאל, התגובה המצופה ממנו כביכול היא להגיד איזה דבר נורא קרה פה, למה מגיע לי המוות לחינם הזה. אבל קולו של האב מגיע מאמונה חזקה ויכולת להתעלות מעל הכאב האישי ולהסתכל על האובדן של הילד שלו ברמה הלאומית". 

ד"ר בר-טור מדגישה כי תגובת השכול היא אינדיבידואלית לחלוטין. דוגמא לכך מהווה ניר אורן, מנכ"ל פורום משפחות שכולות למען שלום, ובן שכול בעצמו.

"הקול שנשמע היום בישראל, במשפחות בפרט, הוא הקול המאוד פטריוטי, שמתקשה להסתכל בביקורת אל עצמנו. זה בא מתוך תחושת צדק מאוד חזק, תסכול שבא מחוסר אונים של שמונה שנים של חוסר תגובה, להחזיר לרעים. התגובה הראשונה והטבעית היא לנקום, להחזיר. הכאב מעביר אותך על דעתך וזה גורם לך להתנהג כמו חיה. אבל אם פועלים מהגיון ולא רק מהבטן אז מבינים זה שרגשות הכעס והנקם לא יחזירו לך את אמא או אבא".