לא כל כך אכפת מחפים מפשע

ישנם דברים שלא שוכחים מהשירות הצבאי. אחד מהם הוא המושג "ערכי צה"ל". אני זוכר שישנם 11 כאלה, וזה שנחקק בזכרוני יותר מכל הוא "טוהר הנשק". אותו ערך שבגינו מפקדי צה"ל טוענים בפנינו שאנחנו ה"צבא המוסרי בעולם". אותו ערך שמשמעותו הוא ההבנה התמידית שנשק הוא כלי משחית. מטרתו להרוג. אפשר להשתמש בו רק מול אויב הקם עליך. ערך זה לא רק משקף את המוסר של הצבא, אלא את המוסר של הצבא של עם כמו שלנו. כך לימדו אותי.

בלחימה מול החמאס,אנו ניצבים זה שנים מול קושי עצום. כיצד לפעול נגד אנשים שנראה שאיבדו כל צלם אנוש? כיצד אפשר להילחם במי שיורים על אוכלוסיה אזרחית בכוונה תחילה? האם אפשר לוותר על כללי המשחק, כללי המוסר הבסיסיים שלנו, מול אלו שיצרו שיח של ברוטאליות חסרת אנושיות? התשובה חייבת להיות "כמובן שלא". כי ללא כללים מוסריים איננו שונים מחיות. אין משמעות לקיום שלנו כאן כפרטים או כחברה. שאיפתנו אינה רק לשרוד, אלא לשרוד כבני אדם.

מבחינה זו המבצע האחרון בעזה היה כישלון חרוץ. אכן שרדנו. ייתכן שהרתענו, שידינו הייתה על העליונה מבחינה צבאית. אבל נכשלנו כבני אדם. הפסקת האש תיתן ודאי לאסטרטגים ופרשנים רבים הזדמנות לעצור ולבחון את המציאות דרך ראייתם המקצועית. אני, אזרח פשוט, מעוניין לבחון את המציאות מזווית אחרת.

כמו אזרחים רבים במדינה, כשאני צופה בחדשות אני עושה זאת גם כחייל לשעבר. משנת 2000 עד 2003 שירתתי בחיל התותחנים. רוב השירות לא תפקדתי כ"תותחן" אלא כעוד חייל המשרת במחסומים בשטחים. אך אני בקיא מספיק במקצוע, כדי להבין שבשבועות האחרונים עברנו את כל הגבולות שהצבנו לעצמנו מבחינה מוסרית בתחום זה.

תמיד התגאינו בשאיפה שלנו להציב סטנדרטים גבוהים לצבא שלנו. עשינו הכל כדי לפגוע רק באלו שמנסים לפגוע בנו. אך נראה כעת שאיפשהו זה השתבש. אולי בגלל הכעס כלפי החמאס. אולי בגלל הייאוש אל מול הקסאמים. אולי עקב הרגשת ה"מבוי הסתום המדיני". בשבועות האחרונים עברנו גבול שאסור לעבור: ירינו במודע ובגלוי על אזרחים חפים מפשע.

לאלו שעדיין חושבים שירינו "בטעות", ברצוני להעביר קצת מהידע שצברתי בצבא:

התותח הוא נשק סטטיסטי, כלומר נשק לא מדויוק. אם הפגז נופל עד 50 מטר מהיעד שאליו כוון, נרשמת פגיעה במטרה. כל פגיעה כזו הורגת אדם הנמצא ברדיוס 50 מטר ממקום הנפילה. אדם העומד במרחק של עד 250 מטר מהפגיעה יכול להיפצע. בשל כך חיילינו אף פעם לא יורים במרחק של 350 מטר מכוחות צה"ליים אחרים, מחשש ממשי שהם ייפגעו. גם לא בסיטואציית קרב. לא צריך להיות גאון במתמטיקה כד להבין את המשמעות של ירי כזה לתוך איזור מאוכלס, שלא לדבר על עזה, אחד מהאזורים הצפופים בעולם.

לכן, כשאנו יודעים שרוב ההרוגים במבצע "עופרת יצוקה" הם אזרחים חפים מפשע, רבים מהם ילדים, אל לנו לומר שהצבא איבד מהיכולת המקצועית שלו. הוא פשוט לא ניסה לפגוע רק במחבלים. כנראה לא היה לו כל כך אכפת לפגוע בחפים מפשע. כנראה שגם לנו לא.

המבצע - כישלון

ישנם ודאי קוראים האומרים, "באמת לא אכפת לי". איתם, אני מודה, אין לי שיח. על מה יש לדבר עם אדם שחי כדי לשרוד כאילו היה חיה, ולא אכפת לו מהרג של אחרים. מבחינתי, אין הבדל בין אדם כזה ובין איש חמאס היורה לתוך אוכלוסייה אזרחית. שניהם יודעים שייפגעו בחפים מפשע. שניהם עסוקים בשיקולים קרים של עלות ותועלת של הרג. אני מסרב להיות שותף לשיח שלהם.

אך ישנם רבים שחשים אחרת, שלא חיים רק כדי לשרוד, שרוצים לחיות כבני אדם. לכן עלינו לומר בקול רם: המבצע הזה היה כישלון. יאמרו מה שיאמרו המומחים הצבאיים, במלחמה הזו איבדנו מאנושיותנו. בזנו לערכים ולסטנדרטים שהצבנו לעצמנו. הצבנו את המוסר שלנו אל מול אלו השפלים ביותר בעינינו.

אל לנו להיות תמימים. להתנהגות זו יש השלכות. גם "עם ככל העמים" לא נוכל להיות אם זו הדרך שבה בחרנו. עלינו להביט על עצמנו במראה ולראות את מי שאנחנו באמת, כפי שמשתקף בשבועות האחרונים. הרגנו חפים מפשע רבים ביודעין. זה הסיכום שלי למבצע בעזה.

שמחה לבנטל שירת כלוחם ומפקד בחיל התותחנים, פעיל בקבוצת "שוברים שתיקה"