בעלי המילואימניק: רומן יציב עם מעטפה
נראה שהמעטפה עם המשולש הירוק, זאת שלמדתי לתעב ולירוא מפניה, מלווה את חיינו בנאמנות ובנחישות. הייתי רוצה שתדעו משתמטים יקרים, שבכל פעם שאחד מכם לא מתייצב, הילד שלי רואה את אבא שלו פחות. המשוואה הזאת באמת נורא פשוטה
יש מעטפה אחת, עם חותמת של דואר צבאי, שמגיעה אלינו לתיבת הדואר בערך פעמיים בשנה (לא כולל צווי 8 או אימון גדודי). עם המעטפה הזאת אני מנהלת רומן בן שבע שנים, אולי הרומן הכי יציב שהיה לי אי פעם.
את עידו (בעלי, בנזוגי, אישי או איך שלא תקראו לו, החבר הכי טוב שלי) פגשתי בחורף לפני שבע שנים. הכרנו דרך האינטרנט, בתקופה שעוד היה אפשר להכיר שם אנשים פשוטים שבאמת מחפשים בן זוג לחיים. התכתבנו איזה חודש באימייל ובסוף נפגשנו בארקפה אחד שומם. כבר היה די ברור לאן זה הולך אחרי שכמעט גירשו אותנו עם מקל סמוך לשעת הסגירה. ועדיין עברו כמה חודשים של גישושים זהירים עד שהיא הגיעה, המעטפה, ולא השאירה לנו שום ברירה.
הרי בטחון המדינה מוטל כאן על הכף
נראה שהמעטפה הזאת, עם המשולש הירוק, זאת שלמדתי לתעב ולירוא מפניה, מלווה את חיינו בנאמנות ובנחישות. כמו חמות טרחנית, עליי לנהוג בה באיפוק ובסבלנות, להנהן בנימוס ולנצור את לשוני כאשר היא מטלטלת את חיי בהינף בול. הרי בטחון המדינה מוטל כאן על הכף, ואנחנו אנשים ערכיים ומאמינים בצורך להילחם על קיומנו.
בדרך כלל אני אוספת אותה מהתיבה בזהירות, הבטן כבר מתהפכת, חושבת אולי לשמוט אותה לפח הניירות שבכניסה לבניין, האצבעות רטובות מזיעה ונדבקות לנייר המחוספס, במעלית אני מדמיינת איך אני משלשלת אותה דרך החריץ הצר למטה, לפיר העמוק. אחר כך אעמיד פני תמימה, לא, לא זכור לי שקיבלנו מכתב בעניין.
בבית אני ממגנטת את המעטפה למקרר, כשעידו יחזור אתן לו את הכבוד לפתוח, לי אין שום עניין לצפות באובדני.
הרומן הלא בריא שלי עם המעטפה התחיל בקיץ לפני שבע שנים, כאשר נקרא עידו לחברון שניה אחרי שסיים את האוניברסיטה (ומיד גם גדלה מכסת הימים שעמדה על 21 בתור סטודנט ל-26 בתור סתם אדם מהישוב). אחר כך היו המילואים בבקעה ובחברון ועוד פעם בבקעה ועוד פעם בחברון. יש לו מקצוע נדרש, הוא חובש, ולכן אפשר לקרוא לו מתי שמתחשק.
אחר כך החלטנו, כמו כולם, להתחתן. בשבועות, בחתונה קטנה בחצר של סבא וסבתא שלי (אני הצעתי, אם אתם מוכרחים לדעת).
אתם בטח כבר מנחשים איפה הוא בילה את ירח הדבש
דוד שלי, מג"ד במילואים, העניק לנו מתנת חתונה אלטרנטיבית (תמיד היינו אנשים ליברליים, אולי יתר על המידה): הוא ימשוך את עידו לגדוד שלו, בגדוד שלו חסרים חובשים ולעידו חסר גדוד, אז מה הבעיה. עידו היה נלהב, הרי ממילא הוא תמיד מסופח לאיזה גדוד שיושב בחור נידח ומסוכן, לפחות עכשיו יהיה לו גדוד משלו, שם מתחשבים בך יותר, יוצאים יותר הביתה, שכפ"ץ יותר חדש, קסדה, נשק שאשכרה עובד.
אתם בטח כבר מנחשים איפה הוא בילה את ירח הדבש שלנו. אחרי סופ"ש קצרצר ביערות הכרמל ("הייתי צריך את זה אחרי, לא לפני"), הוא כבר היה בדרך לדרום הר חברון, בתוך איזה רכב ממוגן נגד ירי, בקבוקי תבערה ובלוקים שנזרקים מכל מיני גגות.
ואז היו עוד מילואים, ובין לבין גם קצת שיגרה שהאיום בהפרתה תלוי מעל ראשנו כמו זבוב טורדני. הרי המעטפה הקנטרנית אורבת לנו מעבר לפינה ומחכה, איך לא, לחגים.
אני? אני בסדר גמור
בואו נאמר שזה ערב ראש השנה, ונאמר שאני בשבוע 17-16, מרגישה בפעם הראשונה את עיטם מפרפר לי בבטן. ונאמר שעידו במילואים, כרגיל. את הדמעות שירדו לי אז בלי הפסקה ייחסתי לשינויים הורמונליים, הרי אשתו של מילואימניק אמיתי היא כמו פנינה, חבויה בתוך צדפה, עשויה מאחד החומרים החזקים בטבע, שום דבר לא ישבור אותה. אז ניגבתי את הדמעות והלכתי לסבאסבתא לארוחת הערב. אני? אני בסדר גמור.
רגע ובחודש שישי, מה היה אז? אז היה משהו אחר, צו 8, מלחמת לבנון השנייה. כשעידו חזר הוא לא האמין, הוא השאיר מאחוריו אשה כחושה וירוקה מבחילות וכשחזר גילה אשה קורנת עם בטן ענקית. שטויות, אנחנו הרי עשויים מחומר קשוח, אנחנו לא מתרגשים מדברים של מה בכך.
עוד זכור לי איזה בוקר אחד, הלומת שינה אני פותחת את הדלת לדוור שמחזיק בידו חבילה ענקית של דואר רשום ובראש החבילה מנמנמת לה המעטפה, מושא סיוטיי ועצביי הרופפים.
"חסר לך שזה בשבילנו", אני נובחת עליו (מה שנקרא להרוג את השליח). הוא מביט בי ובמעטפה "זה לא שלכם" הוא אומר, "אלא אם אתם משפחת נמר" והוא מביט שוב בשלט שעל הדלת.
ואז הגיע יורש העצר. בבוקר הוא הודיע על כוונתו הבלתי מתפשרת לצאת לאוויר העולם בטפטוף מים זרזיפי. ארזנו את התיק וכבר היינו בדרך החוצה. למטה עוד היה לנו זמן לבדוק דואר, ונכון, זה נשמע מופרך ולא מציאותי (זו המציאות שלי, רבותיי), אבל בתיבה חיכתה לנו ידידתי הנאמנה משכבר הימים, המעטפה.
לפתע הצירים היו כבר הרבה יותר מורגשים
"היו מתים", סיננתי, ולפתע הצירים היו כבר הרבה יותר מורגשים, "הם חיים בסרט אם נראה להם שאתה הולך למילואים בעוד ארבעה שבועות", אמרתי בעצבנות. "זה נראה להם הגיוני להשאיר אשה אחרי לידה עם תינוק בן יומו?"
אז אמרתי.
חודש מאוחר יותר, אני (אחרי ניתוח קיסרי) נוהגת, עיטם מנמנם בסל קל, בדרך להורים שלי בצפון. "איפה בעלך גיברת?" - במילואים, כרגיל.
בעיתון אמרו שהמלחמה נגמרה, אבל נכון לכתיבת שורות אלה, עידו עדיין לא חזר אחרי שגוייס לפני שבועיים בצו 8. בבית שלנו, למעט שני חתולים ואקווריום מלא ירוקת, גם מסתובב לו דרדס מנוזל שמאד מתגעגע לאבא שלו, אם כי בפעם האחרונה שהגיע לחופשה קצרה התעלם ממנו הזאטוט בהתרסה של בן שנתיים שלא אכפת לו מבטחון המדינה, הוא רק יודע שאבא נעלם לו והוא נורא כועס.
כשיחזור, שוב ננהיג לנו את השיגרה המזוייפת שלנו: נלך לעבודה ונחזור הביתה ונבלה עם עיטם, ארוחת ערב, מקלחת, סיפור (חמש פעמים "פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו" ועוד חמש פעמים "חתול תעלול"), קצת זמן איכות זוגי מול הטלוויזיה, עד הפעם הבאה שהמעטפה תגיע.
חלוקת נטל שווה, הטבות לאנשי המילואים, חוק המילואים החדש, אלה רק עוד מילים חסרות משמעות עבורי. בטח יהיו לי כמה שנים של שקט מתעתע מן הרגע שעידו ישתחרר ממילואים עד שעיטם יתגייס. הילד הפרטי שלי, הזאטוט שמסתובב לי בין הרגליים עכשיו, ייצא למילואים וישאיר ככל הנראה אשה דואגת לא פחות ואמא למודת קרבות.
אני קוראת בעיתון על סרבני מצפון, יפי נפש שנלחמים על גבם הכפוף-כבר של עידו ושל חבריו מהמילואים. אני קוראת על המשתמטים, קצינים בצה"ל, שכבר לא מתביישים להודות קבל עם ועדה שהם פשוט מפחדים להילחם ושולחים אחרים להילחם במקומם (כולם מפחדים, אבל כמו שסבתא שלי היתה אומרת - תפחדי ותעשי). אני שומעת על מעסיקים שמפטרים אנשי מילואים, אותם אנשים שבזכותם הטרור לא מגיע למגדלי השן המסואבים. אני מתביישת בשבילם.
אני לא משלה את עצמי שמישהו שם למעלה מקשיב. ככל הנראה הנטל ימשיך ליפול על מתי מעט, על משפחותיהם וילדיהם, כפי שקרה בזמנו של סבא שלי שנלחם במלחמת העצמאות ובתל אביב ישבו בבתי קפה, ובדיוק כפי שקרה בזמנם של הסבים של עיטם וכפי שקורה גם היום.
הייתי רוצה שתדעו משתמטים יקרים, שבכל פעם שאחד מכם לא מתייצב, הילד שלי רואה את אבא שלו פחות. המשוואה היא נורא פשוטה, לא מסובכת בכלל.
אבל לכם מה אכפת, אני אמשיך לקבל מצה"ל מעטפות בדואר פעמיים בשנה, לי אין שום אשליות.
האימייל של סלעית
לפנייה לכתב/ת 
