אם אין שכל תאכלו אבק

אם הסתובבתם קצת בשטח עם כלי רכב, אתם בטח יודעים ששם המשחק הוא מינימליזם. טבע פראי מאלץ אותך להסתפק במועט כדי להמשיך להיות נייד, לשרוד ולהגיח בצד השני, בחזרה לחיק הציוויליזציה. על רקע כזה, טיול מפנק בשטח הירדני עם נגררים כבדים - כאלה שמסוגלים לסחוב את כל החיים שלך ואז עוד קצת - יכול להיחשב להחטאת המטרה. שהרי מה ההיגיון בלצאת לשטח אם אתה סוחב איתך את כל הפינוקים והתלאות של היומיום?

שטח אמור להיות חופש. בעולם של בטון ואספלט, כרטיסי חניה, כרטיס עובד וחיובים אוטומטיים מכביש שש, המפלט היחיד נמצא במקומות עם התפלגות אוכלוסין של פחות מחמש נפשות לקילומטר רבוע. אבל אם לא יצא לכם להיות על השבילים הפתוחים בעשור האחרון, נספר לכם שגם שם נהיה קצת צפוף. בימים טרופים אלה, כשלכל עקרת בית וקבלן עבודות ניקיון יש רכב 4x4, לא נדיר שתמצאו את עצמכם עומדים בפקק תנועה לפני מעלה כפכפים או במורד שלוחת חרטבונה.

בצל פיצוץ האוכלוסין הזה, אך טבעי שחיות השטח הוותיקות והנרגנות ייללו אל הירח המאובק שלהן ויספרו שפעם היה יותר טוב. שהיה פה שמח לפני שהגיעו כל הצפונבונים והדליקו את המדבר עם הנגררים והגרלנדות והגנרטורים ומסכי הדי.וי.די המזוינים במיצובישי המלוקקת שלהם. מבחינתם של הווטרנים, אם אין לך גוש אבק באוזניים והתחתונים שלך בני פחות מיומיים, לא היית בשטח. שיחקת בכאילו. ג'יפאי אמיתי, הם יסננו בהתנשאות, מפרק את הבק־אקס עם השיניים, ישן בשלוליות ואוכל אדמה בפיתה. יודעים מה, אולי זה נכון. אבל לפעמים זה ממש לא רע לצאת לשטח ואשכרה ליהנות.

"זה כנראה באמת היה שמאלה בקסטינה"

1) המקלחת

המחשבות הנ"ל עלו לי בראש בתוך אוהל הרחצה שנשלף מתוך הנגרר, בזמן שסיבנתי את בתי השחי אחרי יום שלם בחום ובאבק של המדבר. כשעברתי להקציף את אזור הטוסיק, הבנתי שהסגפנות המזויפת של הוותיקים היא תוצאה של תהליך מוכר מהרבה תחומים אחרים. כשאתה חלוץ, אתה עובד קשה כדי להשיג את כל מה שיש לך. בתמורה אתה מקבל לא יותר מתחושת חלוציות, שאי אפשר להתכחש לקדוּשה שבה. אבל ברגע שהקרקע הבתולית שלך הפכה לנגישה לכל העולם ואחותו, אתה נהיה ממורמר; אף אחד לא מכיר בהישג שלך, יש עוד אלפים כמוך, איבדת את הייחוד. ואז נשארת רק הסגפנות, שממנה יוצאת הביקורת שלך נגד שאר האנושות. נגד כל מי שהעז להגיע אחריך ויותר קל לו עכשיו.

נקודת מבט קצת פחות מתחסדת - וגם עליה חשבתי במקלחת - היא שבעצם צריך לשאוף לכל הפינוק האפשרי בשטח, מתוך הבנה שעל חלק ממנו צריך לוותר כדי להתנייד באופן שהכי אוהבים. כלומר, אם אתם חולי אופנועי אינדורו קלילים, אין לכם סיכוי לבלות יותר מכמה שעות בשטח. אם אתם אנשים של אופנועים דו־שימושיים או רפליקות ראלי, ואם אתם מוכנים לוותר על כל מה שהאופנוע לא יכול לסחוב על עצמו, תוכלו להשתטח גם כמה ימים. עם ג'יפים המצב קצת יותר גמיש: אפשר לסחוב מזרנים כמו שצריך, אפשר להביא מהבית אפילו עצים להסקה, ואין שום סיבה שלא יהיו לכם כלי בישול ומכל מים גדול. בקיצור, אם אפשר להתנייד עם ג'יפ בשטח באין מפריע עם עוד כמה פינוקים, אז למה לא. וזה בדיוק מה שמציע הנגרר של Easy Camp.

הרעיון של האיזי־קאמפ לא חדש. באוסטרליה, למשל, זה אחד הדברים הראשונים שאתה מפרגן לעצמך בגיל הפנסיה. מדובר בנגרר קשוח עם מתלים וצמיגי שטח, שנועד לעקוב אחרי רכב 4x4 באשר הוא נוסע — וסוחב את כל מה שהבאת מהבית. הרעיון הזה קסם מאוד לאוסטרלופיל אחד בשם תומר להב, שהחליט לייצר כאן בארץ את הנגררים ולהרגיש קצת אוסטרליה בישראל. ובמקרה הספציפי הזה, גם בירדן.

על הצד הירדני של הנסיעה היה אחראי ג'וי בירן מ"GO-FAR", חברה שמתמחה באירועים, טיולים והדרכות בשטח. ג'וי - אופנוען בוגר מירוץ הבאחה 1000, ג'יפאי ותיק (אבל לא סגפן) והרפתקן מהסוג הקצת מטורלל - מוציא זה יותר מעשור טיולים אל אזור ואדי רם במדבר הירדני. אין מתאים ממנו לקחת את נגררי האיזי־קאמפ אל עומק השטח כדי לבדוק כמה הם עבירים ועמידים.

"לא שמתי לב לפס האטה"

ככה מצאנו את עצמנו קבוצה של יותר מ־20 איש - כותבים, צלמים, חברים ושפים - עם שבעה רכבי שטח וארבעה נגררי איזי־קאמפ במעבר הגבול ערבה שליד אילת. שעתיים של ביורוקרטיה והיינו בצד הירדני, נוסעים בשיירה ארוכה אל תוך עקבה כדי להצטייד למסע (כי אי אפשר להכניס אוכל לירדן, זה למה). משם חתכנו צפונה ומזרחה כ־40 קילומטר על הכביש, וירדנו אל תוך המדבר שמצפון לשמורת ואדי רם.

הוואדי הזה - שנמצא רק חצי שעה מזרחה מכאן - הוא תא שטח מהפנט, שאין לו במה להתבייש מול כל פלאי התוואי הטבעי והדרמטי שיש לכוכב הלכת הזה להציע. חולות לבנים, צהובים, אדומים וסגולים, ותצורות סלע שנראות כמו רגע טירוף של הבריאה. עמודי ענק של אבן חול נובית על מצע סלע גיר, שנראים כאילו נמסים בשמש. נוף עתיק, אבל איכשהו גם דינמי. כזה שאם היינו צופים בו בפאסט־פורוורד של כמה מיליוני שנים דחוסות לדקה, הוא כנראה היה מבעבע. בתוך התפאורה הזאת מצליחים גם רכבי ה־4x4 הגדולים להתגמד לכדי חיפושיות זבל שמפלסות את דרכן בין השיחים ומסביב לדיונות. אם יש לך טיפה נשמה כדי לקחת לעצמך רגע ולספוג את הכל, גם אתה מרגיש פתאום כמה אתה קטן וארעי. וזה עוזר לך להכניס את הקיום חסר החשיבות שלך לפרופורציה שיותר קל להתמודד איתה.

לקראת ערב הגיע הזמן לשחק אותה שיירת חלוצים במערב, ולסדר במעגל את הנגררים שהיטלטלו אחרינו כל היום בלי לעכב אותנו אפילו לרגע. עמדתי בצד והמתנתי שיפתחו את התאים. רציתי לראות אם משהו נשאר שם בחתיכה אחת אחרי היום הזה של קפיצות וגז במדבר - והנה, תוך פחות מחצי שעה, התרומם מחנה תוצרת ישראל לתפארת הממלכה הירדנית. מתברר שאותן קופסאות מתכת על צמיגי קוביות הן קסם קטן שמתוכו נשלף עולם ומלואו, רק על מגשים: משטח עבודה רחב, בול בגובה הנכון לדברי השף של "מנטה ריי"; מגש אלומיניום עם כיור וברז מים זורמים; אוהל נשלף לשישה אנשים; מקרר ששמר על הבשר והדגים והבירות; גנרטור; אוהל רחצה מדוגם; ומתקן לחימום מיידי של המים. מבט קצר על הנעשה מסביב גילה שלפחות 50 אחוז מהציוד האישי ומהאספקה שהיו פרוסים בשטח נשלפו גם הם מתוך הנגררים. איך? רק אלוהים, ג'וי ותומר יודעים.

"זה עומר ברק או נגרר אחר?"

2) המטבח

ערב במדבר בחסות הנגררים הוא חוויה. עם כל האהבה שלי לפראיות שבשטח, אין טוב בהרבה מהפינוק של מקלחת חמימה ובגדים נקיים לקראת שינה מתחת לכוכבים. השפים רוקחים מטעמים במטבח, והחבר'ה ישובים סביב על המחצלות, לאור עדין של גרלנדה ולקול סיפורי גבורה שרצים אל תוך הלילה.

ככל שהשעות עוברות, הדיבורים הולכים ודועכים. מתישהו מכבה מישהו את הגנרטור המרוחק שבקושי שמענו, ומדליק את שביל החלב. החושך האטום של המדבר מבליט כמויות כוכבים שכמעט שכחתי שקיימים. מטאוריטים שורטים מדי פעם את החושך, זוג עיניים ירוקות זוהרות באפלה על גבול המחנה. אל הדממה שנוצרה משתחלות אט אט יותר ויותר נחירות, עד שכל החצי הראשון של הלילה נשמע כמו קונצ'רטו להפרעות נשימה גבריות. החצי השני הוא שינה מתוקה שמקבלים רק אחרי ימים כאלה.

לפנות בוקר מתחיל תהליך הפוך. השמיים מאפירים באור ראשון רחוק, צעדים ראשונים על האבנים הקטנות בחושך, מלמולים, נטרול של אזעקה, שני פלאפונים של נוקיה נדלקים כמעט בו־זמנית, גזייה הומה ובוקר טוב. בוקר קריר של אור נמוך על מדבר צלול. אחרי ארוחת בוקר של מקצוענים אורזים הכל לתוך האיזי־קאמפים וממשיכים הלאה. היום בתפריט: שמורת הטבע של ואדי רם.

"סתם הגזמנו, היינו זורקים אותו בחולות רישון כמו כולם"

לנסוע בשמורת הטבע של הוואדי זה כמו לקחת את כל המדבר המטורף שמסביב לה ולהרים את הווליום. בהרבה. אין פלא שלוטננט־קולונל תומאס אדוארד לורנס - קצין מודיעין בריטי חנון שמוכר יותר כלורנס איש ערב - נשבה לחלוטין בקסמי המקום, ומצא את עצמו חי בתוך סרט. עם המצוקים הענקיים והדיונות החלקות, דוהר על גמל עם כפייה בתוך כנופיה של לוחמי גרילה מהשבטים הבדואים של האזור. זה בדיוק אותו כוח משיכה מיסטי שמחזיר אליו אנשים כמו ג'וי פעמיים בחודש כבר עשר שנים, ושמפציץ לך את הנוף החוצני הזה בפלאשים אל תוך הראש הרבה אחרי שחזרת אל יערות עמודי התאורה של גוש דן.

הגדולה של תנועה במדבר עם נגררים כאלה היא היכולת שלהם להכניס אותך בדיוק לאותו סרט: אתה חי במדבר, חי את המדבר. זאת עצמאות כמעט מוחלטת. אין צורך בחידוש אספקה, אין צורך לחפש מקומות לינה. נוסעים לאן שרוצים ועוצרים מתי ואיפה שמתאים. כל מה שאתה צריך פשוט נגרר אחריך, ואתה נסחף אל תוך החול.

לקראת אחר הצהריים עגנו את העגלות מתחת לקשת סלע טבעית, השארנו את השפים למלאכתם ויצאנו להשתולל קצת בחולות ללא מטען מיותר. אלא שהקצב לא ממש גבר, ודווקא הנסיעה החופשית הזאת הוכיחה לכולנו כמה הנגררים לא העיקו. בדיעבד מתברר שהם יכלו להתלוות אלינו גם אל הגיחה הזאת, למעט אולי בקטע שהקפצנו את המכוניות לאוויר ממרומי דיונה ענקית.

לקראת שקיעה התמקמנו למנוחה קצרה על החול הרך, מול אחד המראות הכי יפים שיצא לי לראות (לא אלאה אתכם בתיאורים, פשוט תלכו פעם לעשות סיבוב אצל השכנים). משם גלשנו עם חלונות פתוחים ומוזיקה שקטה בחזרה אל המחנה, אל ארוחת הערב החמה והמקלחת.

3) הבריכה

היום השלישי של הטיול המפנק הזה התחיל בנסיעה קצרה בשטח, ואחריה כמה קילומטרים בכביש על רמת המדבר הירדנית. זאת הדרך לפטרה, והיא עוברת בנקודת תצפית שמשקיפה על גג הנגב שלנו מהפרש גובה של קילומטר שלם. משם ירדנו בכביש מתפתל אל הערבה הירדנית ונסענו צפונה על כביש הערבה שלהם, לכיוון ים המלח. עם הקילומטרים הלכה וגברה התחושה המוחשית שהמדבר של ואדי רם נעקר מאיתנו באלימות, ושמארגני הטיול הזה מפשלים עכשיו; הרי מה כבר יכול להיות טוב יותר במדינה השחונה הזאת. ואז, מול נאות הכיכר הישראלית, הניסאן פטרול של ג'וי חתך מזרחה אל תוך אחד הוואדיות - ושם, תוך לא יותר משני קילומטרים, חיכה לנו נס מדברי. ואדי חסה קוראים למקום הזה.

עכשיו אתם מוזמנים ללכת לחפש את הפנקס הישן והמרוט שבו אתם מציינים לעצמכם את הדברים שאסור לכם לפספס בחיים האלה. כשתמצאו אותו תכתבו בו: "ואדי חסה, ירדן". המקום הזה מנקז עשרות מעיינות לאורך משהו כמו 25 קילומטר; זה מתחיל בשיא הגובה של רמת המדבר עם מעיינות חמים בטמפרטורה של 60 מעלות, וממשיך עם עוד כמה וכמה נביעות בטמפרטורות משתנות, כולל כאלה מקפיאות דם שיש למי תהום ולהפשרת שלגים. אל החלק התחתון של הוואדי, זה שנכנסנו אליו עם כלי הרכב, מגיעה כמות מים עצומה בטמפרטורה ממוזגת באופן מושלם. זה מתחיל בזרזיף שטוח, וככל שמתקדמים אל תוך הוואדי מתגלה זרימה איתנה, ברוחב כמה מטרים ובעומק של עד מטר. המצוקים כל כך קרובים אחד לשני בחלקים מסוימים, שכל הקרקעית שביניהם היא מים צלולים זורמים על מצע חלוקי נחל לבנים. בתוכם דידתה שיירה של ג'יפים עם נגררים עד שנעצרה מול בריכה טבעית, וכל הנוכחים קפצו לתוך המים.

בתור ישראלי שמרגיש את מצוקת המים ומרחם על עצמו ועל המדבר שלו בכל פעם שהוא רואה את הזרזיף שמשתלשל בנחל דוד, לשבת שם בתוך הזרימה עם מים עד גובה הצוואר, בין קני הסוף והמצוקים החשופים, זאת חוויה מתקנת. כאלה מים במדבר זה לא משהו שהולך ברגל: זה בא בג'יפ עם נגרר. ואם זה נשמע לכם כמו צפונבוניות מתפנקת, אז הבאתי לכם כמה אבנים שתוכלו לשים בפיתה.