מדוע השמאל עמד מהצד?
כיכר העיר נותרה ריקה במהלך "עופרת יצוקה", והשמאל נחשף בכל צביעותו. זכויות האדם שבפיו התגלו כטקטיקה פוליטית לצרכים פנים ישראליים בלבד
הנה הסתיימה לה לחימה בעזה, מעל אלף הרוגים פלסטינים, פי כמה מכך פצועים. העיר – הרס וחורבות. מבנה אונר"א מופגז ובנוסף לכל הצרות רופא, ידיד הישראלים, מאבד את שלוש בנותיו במהלך שידור חי בערוץ 10. סוגיית החורבן העזתי הולכת וצובעת את יחס העולם לישראל. וכיכר העיר? ריקה. לא מחאת שלום עכשיו בכיכר רבין בתל אביב בתקופת הלחימה, לא תהלוכות נשים בשחור מול בית ראש הממשלה בירושלים, לא מכתב סרבנות, מחאה, או עצומות קצינים הקוראות לעצירת המבצע שקיפח פי כמה וכמה חיי פלסטינים מאשר אותו טבח שישראל כלל לא לקחה צד פעיל בו, בסברה ושתילה.
מזה שנים נמנע הממשל הישראלי להפעיל את צה"ל לסיכול הטרור מפאת יראת "מחאת הקצינים", זו המפעילה סחטנות פוליטית על הדרג הצבאי, מבהירה לו כי שדרות הפיקוד עתידות שלא להיענות לפקודות במידה ומדיניות הביטחון לא תישא חן בעיניו. יודע כל שר ביטחון המשויך למחנה הימין כי ידיו כבולות, כי הלגיטימציה הציבורית שיזכה לה בצאתו למלחמת מגן מוגבלת וכי במקביל לאוטובוסים המסיעים מילואימניקים לבסיסי האימונים כבר מתארגנים להם אוטובוסים עמוסי שלטים ומפגינים בדרכם לרחבת עיריית תל אביב.
אז מה קרה? מדוע הרג אלפי אזרחים פלסטינים חפים מפשע לא מוביל למחאה בעוד טבח של נוצרים בפלסטינים בלבנון הוביל ארבע מאות אלף, לכאורה, למנף ועדת חקירה ולהדיח שר ביטחון מכהן? כיצד זה מדיניות הסיכולים הובילה את מכתב הטייסים ואילו הפגזות מאסיביות נוסח קוסובו לא הוציאו ולו סרבן בדימוס אחד אל כלי התקשורת?
נכון, אנו מודעים לפרדוקס במסגרתו דווקא השמאל הוא זה הזוכה לאקלים נוח יותר להלחם והימין זוכה בלגיטימציה מוגברת לוויתורים, אך נראה כי בהסבר זה אין להסתפק. ניכר הפעם כי דווקא הפלסטינים הם מושא הכעס של השמאל הישראלי.
השמאל שתמך ב"עזה ויריחו תחילה", שהובילה להסכמי אוסלו, שהוחלפו ב"התנתקות", השמאל שזכה לכך כי כל התזות והפנטזיות שלו שבמרכזן עקירת מתנחלים, הוגשמו, והנה הפלסטינים לא סיפקו את הסחורה. קסאמים המשיכו לנחות בגני הילדים של שדרות וגראדים נחתו במרכז המסחרי של אשקלון כפי שהזהירו מי שסומנו כגדולי המפחידים וההוזים.
והנה כבר יש אווירת התנצלות בפני הציבור הציוני-דתי ששורות צה"ל מלאות בו, ומחשבות על יישוב מחודש של גוש קטיף, וחוסר נכונות לחזור למדיניות הוויתורים ושלל התבדחויות ציניות על מי שסמך על ערפאת, או המליך את החמאס – וחשב שביציאה חד צדדית מעזה יחזיר ביטחון לישראל.
והנה השמאל, שלכאורה חש סולידאריות עם הצד הפלסטיני, שלכאורה אמון על שיח זכויות האדם והאזרח, שלכאורה נאמן לחוק הבינלאומי ולערכי המוסר האוניברסאליים – אותו שמאל עתה עומד מן הצד ומבחינתו שיפציצו לעזתים את הצורה. אותם עזתים שהפכו אותו לחוכא ואיטלולא של הפוליטיקה הישראלית.
לא, אין כאן הכאה על חטא, גם בקשת סליחה ממפוני גוש קטיף לא תישמע. מי בחברה הישראלית מוכן להודות בטעויות? קל וחומר שהחתומים עליהן משמשים כנשיא המדינה וכשרת חוץ ומועמדת לראשות ממשלה. אז את הכעס, התסכול, הזעם על שבירת הקונספציה – הוציאו הפעם על הפלסטינים. אם מישהו מהם סמך על סולידריות הומניטארית בדמות מחאה ישראלית בכיכר רבין – הוא טעה.
אל תסמכו על השמאל הישראלי בכל הקשור לזכויות האדם שלכם, פלסטינים יקרים. מדובר במלל מן השפה אל החוץ שנועד לכל היותר לשים מקלות בגלגלי ממשלות ימין. ואם הפכתם הפעם את התזות של השמאל הישראלי להזויות ותלושות מן המציאות – אותם ליברליים שיודעים לממן את נשות-ווטש הפועלות למען כיבוד זכויותיכם במחסומים יתנו את כל הגיבוי למסוקי אפאצ'י מוטסים על ידי מיטב הנוער של הציונות הדתית לפרק לכם את העצמות.
השמאל נחשף במלחמה זו בכל צביעותו ומלל זכויות האדם שבפיו התגלה כטקטיקה פוליטית לצרכים פנים ישראליים בלבד. מי שהקטין את כוחו של מחנה השמאל – יזכה ממנו למנדט מלא ולשר ביטחון מטעמו, להפגזות אוויריות ולאש ארטילרית חסרת מעצורים.
לא ראש ממשלה ולא שר ביטחון מהימין יזכה לאווירה ידידותית כל כך במלחמתו נגד הפלסטינים. אם יהיה מי מהימין שיידרש להפעלת הצבא, אל מול מחאת הקצינים שעוד תקום – ראוי שיזכיר להם את התנהגותם במבצע "עופרת יצוקה", אז כיכר העיר נותרה ריקה.
ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל
לפנייה לכתב/ת 
