'עשיתי לך טוב, אתה עשית לי טוב, זה נגמר'
"לואיס, זה נראה לך מהיר ופזיז, אבל הדבר הזה מתבשל כבר שנים. תראה את זה ככה, מאז שהתחתנו אנחנו נמצאים בתהליך של היפרדות. זה עצוב, אבל זאת האמת. ויש כמובן את העניין של הילדים שאין לנו", אמרה רנטה. מתוך ספר חדש
לואיס עיסה את רקותיו באומללות ובהה בנייר בפנים מכורכמים. "מה בוער לך כל כך? אני לא מבין", אמר. "אני אפילו לא מסוגל לקרוא את זה עכשיו. יש לי מקדח במוח. ובכלל, הכל בא לי בהפתעה. אז רבנו, אוקיי. רבנו חזק. נאמרו כמה דברים שלא היו צריכים להיאמר, ושנינו פגועים. אבל רנטה, למה ישר להתגרש? את לא חושבת שזה טיפה פזיז? בואי נדבר קצת. בואי נשב יחד, נשתה משהו. אני לא חותם על כלום עכשיו. ומה ההיסטריה? הרי אני לא הולך לעשות לך בעיות. אם את רוצה להתגרש, נתגרש. אני לא מבין למה למהר כל כך. אנחנו אנשים מבוגרים, אנחנו נשואים מיליון שנה, ואנחנו צריכים לדבר על זה. אני לא יכול פשוט לקבל מסמכי גירושים ולחתום עליהם ככה, בלי להבין".
"לואיס", אמרה רנטה ונאנחה, "אין מה להבין ואין על מה לדבר. אתה יודע בדיוק כמוני שהיחסים שלנו מזעזעים. אני יכולה לשבת ולדבר על זה, אבל אני יודעת בדיוק כמו שאתה יודע שכמה שלא נדבר לא נגיע לעמק השווה. חוץ מזה, כבר דיברנו. דיברנו עד שיצא לנו עשן מהאוזניים. לאחרונה לא, אבל דיברנו במשך שנים, ואף אחד מאיתנו לא עשה שום צעד משמעותי לשנות משהו. למעשה, אנחנו כבר לא ביחד הרבה מאוד זמן, ואני לא נהיית צעירה יותר, אתה יודע. לא שיש לי מישהו. זה ממש לא המצב. אבל אני בהחלט מעדיפה לעשות את זה מהר ככל האפשר כדי שאוכל להתחיל את החיים שלי מחדש. וגם אתה. אתה בטח גם לא ממש רוצה לגרור את זה".
"רנטה". לואיס התקרב אליה ולקח את ידה שנשארה שמוטה, חסרת חיים, בתוך שלו. "אני רוצה שתסבירי לי". הוא לקח אוויר והבעת כאב – ספק נפשי, ספק פיזי – עלתה על פניו. "מה גרם לך להחליט להתגרש דווקא עכשיו, מכל הפעמים האחרות שבהן היו לנו מקרים דומים. הרי זו לא פעם ראשונה שאנחנו במשבר".
רנטה משכה את ידה מתוך ידו בעדינות אך באסרטיביות האופיינית לה, זו שלואיס למד להכיר היטב מכל הפעמים בהן נענה בשלילה כשניסה להציע ליל שינה במיטה המשותפת בחמש השנים האחרונות. "אני לא חושבת שזה נכון לחלק את החיים שלנו ביחד ל'פעמים'. אני חושבת שהמשבר שלנו מתנהל רצוף כבר הרבה מאוד זמן. אולי בעצם ממש מההתחלה. המצב היום הוא שאני כבר לא יודעת אם מלכתחילה התחתנו מהסיבות הנכונות. נכון, היו לנו שאיפות דומות. אבל לואיס, שנינו היינו קצת מנותקים רגשית. היינו קולגות. היה לנו אינטרס עסקי משותף, אבל זה לא מספיק בשביל להחזיק מערכת יחסים". עצב רך עלה על פניה של רנטה, כאילו זו באמת הפעם הראשונה שהיא מבינה מה התרחש בחיים שלה.
"אני לא מאמין שאני שומע את זה ממך, גברת 'אהבה זה דבר שנבנה'. את אומרת לי שהגעת למסקנה שאי אפשר לבנות אהבה? את?"
"אני חושבת ששנינו עשינו טעות"
"אני לא יודעת, לואיס, אם אפשר כבר לקרוא לזה מסקנה. אבל בהחלט אני חושבת ששנינו עשינו טעות. אני לא יודעת אם עשינו אותה בבחירה שלנו זה בזה או בהמשך הדרך, כשלא הבנו שאנחנו לא אמורים להיות יחד למרות שהסתדרנו כביכול טוב. אבל בטוח שעשינו טעות חמורה בזה שהתעקשנו שנצליח לסדר את זה במשך כל כך הרבה זמן. מכאן המהירות שנראית לך מופרזת. זה נראה לך מהיר ופזיז, אבל הדבר הזה מתבשל כבר שנים. תראה את זה ככה, מאז שהתחתנו אנחנו נמצאים בתהליך של היפרדות. זה עצוב, אבל זאת האמת. ויש כמובן את העניין של הילדים שאין לנו. אני לא יודעת, אולי הייתי אמורה להבין שזה סימן, שזו לא דרך החיים הנכונה בשבילי. אולי אני לא אמורה להיות נשואה ולחיות בתא משפחתי רגיל".
"מה את בעצם אומרת, שמי שלא יכולה להרות אמורה לקבל את העובדה הזאת כרמז לסגנון החיים שהיא אמורה או לא אמורה לנהל?" לואיס הרגיש שהוא מתפלמס בלי שום סיבה, אבל לא הצליח לשלוט בעצמו.
"אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה 'רמז', אבל אולי דברים לא קורים סתם. מלבד זאת, לואיס, אתה לא באמת אוהב אותי. אולי מעולם לא אהבת". היא ישבה בלי להביט בו. היא לא ציפתה לתשובה.
הוא עטה על פניו הבעה מתגוננת. "למה את אומרת את זה?"
"למה אני אומרת את זה? לא בשביל הכיף, תאמין לי. אני אומרת את זה כי זה נכון וזה בסדר. אנחנו באותה סירה. עשינו את הבלגן הזה ביחד. גם אני לא באמת אוהבת אותך. אנחנו צריכים לקבל את זה, כמה שזה קשה מבחינה רעיונית, וללכת כל אחד לדרכו. אני מקווה שלא מאוחר מדי".
"ממתי את יודעת שאת לא אוהבת אותי?"
"די, נו. ברצינות. מה זה משנה? לצורך העניין, מאז ומתמיד. אני זוכרת את עצמי מאוהבת, ואצלנו זה לא היה ככה מלכתחילה. עשיתי לך טוב, אתה עשית לי טוב, ומכל בחינה אפשרית התאמנו אחד לרשימת המכולת של השני. עצם העובדה שלא רבנו היתה צריכה לשמש לנו נורת אזהרה כבר בהתחלה. לא שאני בעד ריבים בזוגיות, אבל כשאין כאלה בכלל אלא רק 'שיחות' תרבותיות באופן בלתי טבעי, זה אומר משהו".
"מה זה אומר, לדעתך?"
"לואיס, אתה יכול להפסיק עם ההתחסדות?! יש משהו מגעיל בזה שאתה לא מוכן להודות ולקחת אחריות. קצת תינוקי לרצות להיות במקום הזה ולתת לי לעשות פה את הכל. אתה יודע יפה מאוד שאתה חלק מזה בדיוק כמוני. תהיה בן אדם עכשיו, ולפחות תודה שאני צודקת. תודה שלא היתה לך אהבה אמיתית אלי. לא כמו אל לינה".
"לינה?"
"כן, לינה. מה אתה מסתכל עלי כאילו ראית רוח. האקסית שלך, זו שעזבת בשבילי. אני לא יודעת למה עשית את זה, אבל אני יודעת דבר אחד. אותה אהבת עם הרבה מאוד רגש. אולי גם אותי אהבת, אבל עם הראש. וזה לא הספיק. אז בוא ניכנע כבר, לואיס. נמאס לי להילחם. אני עייפה".
"אנחנו צוות, אנחנו חברים, אנחנו משפחה"
לואיס גלש מהספה על ברכיו וכרע מול אשתו. הוא הסתכל עליה במבט מפוחד כשהתחיל לקלוט שאולי היא רצינית. ברור שהיא רצינית. היא רנטה. "רנטה, יקירתי. אני לא מכחיש את כל מה שאמרת ואני לא מסיר מעצמי אחריות. את צודקת שאני מתחסד קצת עכשיו, אבל זה בגלל הפחד שלי. את אולי יכולה להגיד שלא אהבתי אותך ככה או אחרת, ואין אדם בעולם שיודע להגדיר אהבה מהי, עדיין לא. אבל דבר אחד את לא יכולה להגיד, שאין בינינו קשר. רנטה, יש בינינו קשר של שנים, מכל הסוגים. אנחנו צוות, אנחנו חברים, אנחנו משפחה. איך את מצפה ממני לתת לזה להיעלם כאילו זה לא היה, בלי לשאול שאלות? נכון, את צודקת שהיינו לא רגשיים כמו במערכות יחסים אחרות שלנו, אבל מי אמר שזה בהכרח רע? וגם אם כן, זה התאים לשנינו, לא?"
רנטה חייכה. "כן, לתקופה מסוימת", היא נאנחה, "אבל כבר לא. מזמן לא. ולא היה לי אומץ לקום וללכת. לואיס, אני עושה את זה גם בשבילך. אל תקשה עלי. יש לנו כאן חלון הזדמנויות שאני חייבת לנצל. אני כמעט בטוחה שאני אקום באיזה בוקר ואחשוב שיצאתי מדעתי, אם לא נעשה את זה מהר. אז בבקשה, לואיס, אני מתחננת. תעזור לי ללכת. לא טוב לי, לואיס. לא טוב לי. אני רוצה שיהיה לי טוב לפחות פעם אחת בחיים".
לואיס הסתכל על אשתו זה שני עשורים וקלט שהיא מדברת מדם לבה. הוא הרגיש כמה דברים בו זמנית. פחד, חמלה, כעס והפתעה. במיוחד כשראה דמעה בזווית עינה – תופעה נדירה כמעט כמו ליקוי מאורות. והוא הרגיש עצב. הרבה עצב. גם העיניים שלו התמלאו דמעות, שאותן כנראה אגר כבר ימים. אותן דמעות שהצטברו לכדי כאב הראש הרצחני. דמעות על כל מה שהפסידו, על כל מה שפישלו בו, על כל מה שיכול היה להיות ועל כל מה שהיה. אהבה או לא, הוא חשב לעצמו, זו האשה שלי שהולכת עכשיו, האשה שלי, שעשיתי אותה אומללה.
