ניצחון מחפש תמונה

בטרם תידום תרועת הניצחון על מבצע עזה, כדאי לעצור - כן, גם לאחר המלחמה - לרגע חושבים. לכאורה הכל היה שונה הפעם בחזית התקשורתית. אמנם עיתונים לבשו כבעבר מחצלות חג והתקשטו בכותרות נוטפות פטריוטיזם, ערוצי שידור התמלאו במלל סביב לשעון ופרשנים ניצחו כדרכם ביהירות גלויה על מהלכי המלחמה – להיכנס, לעבור מהלך, להאט, לצאת וכדומה. אך כמי שלמדו כיצד לטפל בתקשורת, הצנזורה חסמה מידע לצורך או שלא לצורך, דובר צה"ל "מרח" בשידור חי והשביע את הכתבים בקלטות יומיות, הסלולרים נשארו בבסיס והורים לא התעדכנו בזמן אמת על מצב כוחותינו. העורף נכנס לספיגה וכל התלונות נדחו לאי פעם.

מחדלי המלחמה ההולכים ומתגלים, בדמות ירי על כוחותינו, שימוש בפצצות זרחן או אזעקות שלא הוכנו כראוי, כל אלה מגלגלים לקרב הבא, הקרב על התודעה: מי ניצח ומי הפסיד? כי בעידן של חידונים וריאליטי, גם לכל עימות עם הפלסטינים יש רק מצב אחד של משחק סכום אפס, של הכרעה חד משמעית בסוף התוכנית או המבצע. מצבים מורכבים אחרים, בהם יש רק מנצחים או רק מפסידים, אינם מתקבלים על הדעת. כי ב"עופרת יצוקה" אין מנצחים. רק מפסידים.

הקרב על התודעה טרם הסתיים והוא חשוב לא פחות מההישגים הצבאיים, במיוחד שבועות מעטים לפני הבחירות. וכדי לצרוב את התודעה החל חיפוש נואש אחרי תמונת ניצחון. אך רק ניצחונו של ה"חזק על החלשים" נזקק לתמונה. רק פוליטיקה באקלים משפטני מחייבת עדות ויזואלית.

ברוח הפרפראזה של היחצ"ן המצוי: ניצחת ולא צרבת את התודעה – לא ניצחת! לא ניצחת וצרבת את התודעה – ניצחת! גם הפעם היה ברור שניצחון ללא תמונה אינו משכנע.

מאז ומתמיד הקרב על התודעה היה חלק מהלוחמה הפסיכולוגית, והיא מתנהלת לפני, במהלך ואחרי הלחימה המזוינת. ככל לוחמה פסיכולוגית, גם הפעם הרבו להפיץ מידע חלקי, מגמתי או מסולף.

לכאורה, בעידן של ריבוי מקורות מידע, של ערוצי שידור זרים ואינטרנט, קשה יותר להשליט גרסא אחת ולצרוב את התודעה. אבל לא בלתי אפשרי. עובדה: למרות כל ערוצי הטלוויזיה זרים בשלל שפות, רב הציבור היהודי בארץ נותר צמוד למקורות המידע המקומיים ולגרסת הניצחון המוחץ של קברניטיו. בבדיקה אקראית ובלתי מייצגת לחלוטין שערכתי השבוע באחת הכיתות, רק ארבעה מבין כ-30 סטודנטים העידו כי צפו בערוץ חדשות זר כלשהו במהלך המלחמה – אל-ג'זירה (באנגלית), סי-אן-אן וסקאי ניוז.

יותר מאי פעם וביתר שאת, התכנס הפעם הציבור היהודי בתוך הקונכייה המשוריינת והחמימה שלו והתעלם מכל מקור מידע זר, מכל ביקורת או מכל תמונה קשה. מבחינה זו אין מה לדאוג, הקונכייה ממוגנת היטב מפני קסאמים של מלים ותמונות.

הצעתו של ח"כ גלעד ארדן להטיל איסור על שידורי הטלוויזיה של אל-ג'זירה הייתה במקרה הטוב מגוחכת. גם בעידן של שמיים פתוחים, הציבור היהודי יודע להיחסם כשצריך מפני כל מי שעלול לאתגר את "הסיפור שאנו כלואים בו", כדברי גרוסמן. הוא נמנע מלצפות באל-גז'ירה ואוטם את אוזניו, עיניו ולבו.

צורבי התודעה לדורותיהם קוצרים את פירותי עמלם מאז "אום-שמום" ועד "העולם כולו נגדנו". רק כשמסוגרים בתוך קונכייה משוריינת מעופרת יצוקה, אפשר לגייס ולהילחם מתוך שכנוע פנימי עמוק ש"אין עם מי לדבר" ועל כן "מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח"!

פרופ' דן כספי, ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון