שתף קטע נבחר

 

מעשי ידי טובעים ואתם אומרים שירה?

אולי בשבתות "וארא" ו"בא", כאשר מצרים כולה מוכה ועל כל בית מצרי נוחתת מכת-בכורות, נשאל את עצמנו את שאלת הקב"ה "ואתם אומרים שירה?", ונעז לתת גם תשובה אחרת מהמקובל בציבור בימים אלו - הזדהות עם סבלו של העם האחר

אנו מתקרבים אל "שבת שירה", השבת בה נחגוג עם קריאת שירת הים של מרים ומשה ועם שירת דבורה וברק בן-אבינעם.

 

המדרש (ילקוט שמעוני לשמות, י"ד, סימן רל"ג) מספר שאת שירת-הים שרו בני-ישראל כאות תודה על נס קריעת ים-סוף וטביעת המצרים, אך גם במקום המלאכים ששירתם הושתקה באותו יום. ומדוע הושתקה שירת המלאכים? והלא בנו-בכורו ישראל עומד על החוף חופשי ומאושר, והמכות הונחתו על מצרים "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י', ב')? מפני שהקב"ה ראה גם במצרים, המשעבדים והנוגשים, את בניו, ולא רצה בשירת הלל מצבא-השרת ביום בו בניו טובעים. מה מלמד אותנו המדרש? את היכולת להכיל ולחוש רחמים כלפי אויבינו, יצירי-כפיו של אלהינו, או שרק המלאכים צוו לשתוק ולנו מותר, או אפילו חובה עלינו, לשיר?

 

ב"שבת-שירה" נשיר, נקרא בגאון את שירת-הים ושירת-דבורה, נחגוג את חרותנו בשם אותה שמחת-הצלה שמתוכה אנו חוגגים גם את יום-העצמאות ואת תקוותיה של ראשית צמיחת גאולתנו. אך האם נלמד משהו גם מתענית-הבכורות הקודמת לליל-הסדר, בלי לפטור עצמנו במסדרון הומניטרי של סיום-מסכת? האם נחסיר מעט יין מכוס חגנו בסולידריות אנושית השלובה במסורת ותרבות יהודית, או שנרוץ לשפוך את היין הזה על שכנינו? מדוע שלא ננסה מעט יותר להידמות למלאכי-השרת היודעים לשמוע את שאלת אלהים המטלטלת?

 

רגע לפני שנעמוד לשיר, בואו נשתוק. נשמע את קולות הטובעים, את צעקותיו של מי שנשאר בביתו ו"אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות י"ב ל').

 

אולי בשבתות "וארא" ו"בא", כאשר מצרים כולה מוכה ועל כל בית מצרי נוחתת מכת-בכורות, נשאל את עצמנו את שאלת הקב"ה "אתם אומרים שירה?", ונעז לת

ת גם תשובה אחרת מהמקובל בציבור בימים אלו. נקיים שבתות שיש בהן שקט של הזדהות עם סבלו של האחר.

 

נקרא את מעשה המכות, נדע מדוע באו ולאן הובילו, אך נשמע גם את החפים-מפשע ואת כאבם. לו תהיינה שבתות "וארא" ו-"בא", שבתות של טרם-שירה ואחרי-מלחמה, לשבתות של מודעות לכאבם של מעשה-ידי האל. שבתות של שיח פנימי אחר, של שיח עם האחר. שבתות שלא מתמצות בדיבורים ולא מסתיימות בטקס ההבדלה, אלא ממשיכות גם אל העשיה של ימות-החול, למען כל יצירי-האל שנפגעו בגלל מעשי האדם.

 

והלוואי שיבוא יום בו נוכל לראות ולהראות יחד, לבוא יחד, וגם לשיר יחד.

 

עודד מזור – תלמיד לרבנות בתוכנית הישראלית בהיברו יוניון קולג'. HUC

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
רפיח הפלסטינית. אחרי המלחמה
צילום: AP
לשמוע את הצעקות. עזה
צילום: AP
מומלצים