הגשר נשבר

הימים היו ימי שנת השמיטה הקודמת וזעמם של הליטאים יצא על הרב הראשי דאז - הרב אליהו בקשי דורון. הסיבה: תמיכתו של הרב ב"היתר המכירה" הידוע ונסיונו להחילו גם בירושלים.

המלחמה היתה עקובה מדם, נאצות וכינויי גנאי הודבקו לשמו של הרב, וביומון הליטאי "יתד נאמן" הוזכר שמו של הראשון לציון שוב ושוב ללא כל תואר - בקשי דורון. הרב קיבל איומים כי יוטל בחרם' ו'נידוי' ומרה תהיה אחריתו. הרב עצמו נשמע מתראיין בכלי התקשורת ואומר כי חושש הוא מאד לדבוק בהחלטתו שכן חושש הוא מאד מפני החרם והקללה שהוציאו עליו אנשי החצרות השונים.

באותם ימים נשמע קול שפוי אחד במחנה הליטאי: הרב אברהם רביץ. הוא לא חשש להגיח שוב ושוב

לתוכניות הרדיו והטלוויזיה ולנסות להשקיט את הרוחות. הוא צוטט שוב ושב כמי שקובע כי אין כל חרם, אין נידוי, והרב בקשי דורון הוא גדול בתורה. בסופה של הפרשה היה זה הרב רביץ שהצליח לתווך בין הרב הראשי לבין תפיסת ההלכה הליטאית.

שנים מספר מאוחר יותר רעש שוב הרחוב החרדי. הפעם מדובר היה בניסיון של גורמים חרדיים רשמיים להקים יחידה מיוחדת בצה"ל לנוער החרדי, במה שכונה מאוחר יותר "הנח"ל החרדי". המלחמה הקודמת כך נדמה, היתה משחק ילדים לעומת הקרב החדש. קירות הרחובות הפנים חרדיים כוסו במודעות ענק אל מול ה'יוזמה המסוכנת', כנגד 'חילול הכרם' ו'הקיצוץ בנטיעות', ושמותיהם של העוסקים במלאכה הוזכרו שוב ושוב - לעתים בצירוף מספרי הטלפון שלהם - כשהם מושמצים מגודפים ומהווים מטרה לאיומים והפחדות.

גם בימים אלו נשמע קולו הצלול של הרב רביץ. קול אמיץ וברור שבחר לעמוד מאחורי המהלך ולהסביר מעל לכל במה אפשרית כי מדובר בדבר שהוא 'צורך הדור' ובעיקר הכרח גיאו-סוציאלי עבור אותם נערים שהזדקקו לכך.

שכן הרב רביץ הבין כי השירות בצבא אינו מעשה פסול וכי התרומה למדינה הינה צורך אלמנטרי חיוני. הוא האמין אמנם בכל לבו בתרומת לימודו של בחור הישיבה כחלק רוחני אינטגרלי, אולם במקביל הוא בחר להאמין גם כי בשעה שאותו נער, בחור, עלם, אינו עוסק בשירותו - לימודו, ראוי שימצא את מקומו בבקו"ם וישרת את ארצו.

נגד המכסות לספרדים

הגישה השקולה והמדודה הזו היא שהובילה את הרב רביץ לקבוע בראיון ל-ynet בהקשר לסוגיית אפליית התלמידים ממוצא מזרחי במוסדות הלימוד האשכנזים כי לדעתו "צריך לתת בונוסים לבתי ספר המקבלים אחוז גבוה יותר

מהעדה שכנגד. להגדיל את מכסת השעות הנוספות ולהעניק שעות העשרה ואפילו להקים להם מבנים טובים יותר ולשלב באותם מוסדות את המורים הטובים ביותר, כדי שגם בתי ספר אשכנזים יהיו מעוניינים לטפל בבעיה".

ייתכן כי הראייה הקוסמו–חברתית הזו באה לו מתוך עיסוקו שקדם לכניסתו לפוליטיקה: חינוך בישיבות לנוער דתי לאומי - כמו הישיבה התיכונית 'מרום ציון' בירושלים וקירוב בעלי תשובה בישיבות כמו 'אור שמח'. שם הוא התמודד עם נערים שתפיסת עולמם אינה עולה בדווקא בקנה אחד עם השקפת העולם החרדי, שם הוא למד לישא את קולו החזק, המתון, והזהיר.

והקול הזה אבד כעת. הגשר השפוי, היחידי אולי, בין העולם הליטאי הזועף והסגור אל העולם החיצוני שלא תמיד מצליח לרדת לסוף דעתו, קרס עם קריסת לבו של רביץ. שהלך הלילה לעולמו.

וגשרים שנשרפו כידוע, קשה לבנותם שוב.