היא משכה אותי אל תהום הידועה לה מראש

עוד בוקר קר בו אני מתעורר בחדר חשוך. רק מעט אור נכנס מבעד לתריס של החלון. גם הבוקר אני חושב עליה, שוב מנסה להתגבר על תחושת הייאוש האופפת אותי.

עוד בוקר בו אני יוצא ומסתכל מסביב. מכל צדדי בניינים ואנשים זורמים מתוכם. על רקע של שדרת עצים ירוקים ושלוליות מהגשם של הלילה התסכול נסוג מעט וקרן של תקווה מחממת אותי מבפנים. הם בינתיים הולכים לאותו מקום, עם אותה מטרה. ואני איתם.

לרגעים היא נתנה לי להרגיש שונה, ועל כך אני אסיר תודה לה. כמה מהם מסתכלים על העצים והעננים? היום העננים מכסים את השמיים כמעט לגמרי, כמו שאני אוהב. זה גורם לעולם להיראות כמעט כמוני. קרן שמש יחידה מנצחת את עקשנות העננים, מצליחה להגיע לחלונות הגבוהים שלְפָנַי ולהתנפץ עליהם בכוח, קרן שאני מחפש בתוכי כבר זמן מה. תם הרגע, ואני מחזיר את מבטי למדרכה. בניין אפור וקודר מביט בי מרחוק. כמה אנשים כבר סיימו את חייהם בקפיצה ממנו? כולם עדיין הולכים, ואני איתם.

היא לא עשתה את זה מתוך רשעות, הלוואי וזה היה כך. צעד אחר צעד. בקרוב אגיע לכיתה, המחשבות האלה אולי ייעלמו, יוחלפו במחשבות על טרדות יומיומיות ובשיחות חולין. צעד אחר צעד, היא משכה אותי יותר ויותר אל תוך תהום הידועה לה מראש. אני נכנס לכיתה. העצים הירוקים עדיין משקיפים עלי מבעד לחלונות הכהים. את מה שעשתה, עשתה מתוך תסכול. תסכול וחשק למעט תשומת לב.

המחשבות לא נעלמו, הן אף פעם לא נעלמות

היא מעולם לא רצתה אותי, היא רק רצתה לראות מה גודל כוחה, ולצערה הצליחה. המרצה נכנס לכיתה. שורות של סטודנטים עושים עצמם קשובים ובוהים בלוח, ואני איתם. גם בבת עינה יושב איתם ומאזין לנעשה בשיעור. כמה מזל יש לו. ובכל זאת הוא חבר טוב, זה אני שאשם בכל. מעולם לא רציתי לפגוע במה שיש להם. דרך הזכוכיות נראים השמיים, עמומים מתמיד. טיפות גשם כבדות נוחתות על הבניין ומסיחות את דעתי מהשיעור. המחשבות לא נעלמו, הן אף פעם לא נעלמות.

היא תמיד ידעה שאני עלול לשוב ולהתאהב בה, כמו שקרה פעם, מזמן. גם הפעם זה התחיל משיחות ארוכות באינטרנט שלא נתנו אף רמז קל למה שעלול להתרחש, לפחות לא לי. לשיחות נוספו פגישות בין ידידים, בהן התהלכנו ברחובות העיר ורק דיברנו. דיברנו יותר ויותר, נפגשנו לעיתים קרובות. היא תמיד ידעה איך לעניין אותי.

ואז שוב הכל השתנה. עיניה השובבות נראו לי בוהקות יותר, עורה הלבן חלק יותר, כל הקמטים הוחלקו. גופה השברירי משך אותי חזק אליו, צחוקה לקח ממני את טיפת המרמור האחרונה, והעלה חיוך של ממש על פני. רק המחשבה על פניה הקורנות גרמה לי לשכוח את כל צרותיי, ורגע לאחר מכן להיזכר במציאות המרה. כל ערב מיהרתי לחדרי בתקווה שהיא תהיה שם, מחוברת לרשת, כדי ששוב נוכל לדבר אל תוך הלילה. צעד אחר צעד, אל תוך התהום.

המשחקים שלה, השטויות המקסימות, הטעו אותי

תמיד כשהיתה לידי רציתי לתפוס אותה, לחבק חזק אך בעדינות ולא לעזוב לעולם. רציתי להסתכל עמוק אל תוך עיניה האפורות ולגרום להן להביע איזו שמחה, אבל נאלצתי להסתפק במשחקים ילדותיים, שנתנו לי הזדמנות לגעת בה, רק קצת. המשחקים שלה, השטויות המקסימות, הטעו אותי להאמין שהיא מרגישה משהו כלפי בחזרה, אפילו אם קצת, והיא מצידה תמיד היתה מוכנה לשחק איתי, תמיד. תמיד שמחה למשוך אותי עוד קצת ועוד קצת, בציפיה דרוכה שלא אצליח לשמור על שיווי משקלי ואפול. והיא צדקה, אכן נפלתי, אבל לא רציתי לקחת אותה איתי. רחש מחברות נסגרות וחריקת כיסאות מוזזים. שורות של סטודנטים קמים מהכסאות בדרך להפסקה, ואני איתם.

היא חיפשה אותי, ניסתה לאתר כל תנועה או מבט שיסגירו את רגשותיי, כדי שתדע שהצליחה. לא רציתי לספר לה, לא התכוונתי לחבל במה שיש לה איתו, אבל לבסוף גיליתי לה. אני עומד במסדרון. כמה עשרות סטודנטים הולכים לכיוונים שונים. כאן אין חלונות ורעש הגשם אינו נשמע, רק המולת דיבור אנשים. אני נכנס לכיתה בחזרה. עוד שיעור מתחיל.

ואז היא נבהלה. היא לא עשתה את זה מתוך רשעות, הלוואי שכך היה. שורות של סטודנטים מתיישבים בחזרה על הכסאות. אור מסנוור מגיע מהשמש, שעלתה עתה מעט גבוה יותר בשמיים ופיזרה עננים סביבה. היא נבהלה כי פתאום הבינה שהכל אמיתי. האשליה שלה נמוגה. לפני כן היתממה להאמין שהבור הנחפר במיוחד בשבילי יהיה מספיק רדוד, או שאצליח להרחיק את עצמי מפי התהום כדי לא ליפול שוב, אבל המציאות היתה שונה.

היא לעגה לכל הנקודות הרגישות

מרוב הבהלה היא לא ידעה מה לעשות, אז היא דרכה עלי. היא חשבה שאם תדרוך מספיק חזק, אני ארד ממנה, כאילו אני מסטיק על הנעל שלה. הלעג שלה גרם לי להתהפך מבפנים. היא לעגה לכל הנקודות הרגישות וניסתה להראות כמה אכזרית היא יכולה להיות, כדי שאתרחק. אבל אי אפשר לדרוך על מסטיק ולצפות שהוא ייצא מתוך בור. שוב רעש. שוב רחש מחברות נסגרות, כסאות מוזזים, שורות של סטודנטים קמים וממשיכים לשיעור הבא, ואני איתם.

היא היתה נואשת להחזיר את המצב לקדמותו, אבל לא ידעה כיצד. על כל דקירה היא הביעה צער, כדי שאני לא אשנא אותה לחלוטין. עם כל דקירה היא הכאיבה לי, ועל כל דקירה יכולתי לשנוא אותה, אבל היא לא נתנה. כשהיא הביעה צער, לא יכולתי שלא לסלוח, לא יכולתי לכעוס. דקירה אחד דקירה, המסטיק לא ירד מהסוליה, גם בעזרת סכין. אני יוצא מהמסדרון אל תוך האור של העולם. חורשה ירוקה ניצבת לפני ומנעימה את דרכי אל בניין אפור אחר.

עוד בניין, עוד שיעור, שוב שורות של סטודנטים מתיישבים ומביטים על הלוח. וילונות כהים חוסמים את אור השמש שמנסה לחדור מבחוץ. מרוב רגשי חרטה היא סיפרה לי את הכל. שהיא התחילה בכוונה, ורק אחר כך התחרטה. היא ציפתה שאכעס עליה, אשנא אותה, אנתק כל קשר, והופתעה כשזה לא היה כך. כך יהיה טוב לכולם. תחילה לא הבנתי, אחר כך סירבתי להבין. הלוואי שהיתה עושה זאת מתוך רשעות, אז הייתי יכול לשנוא אותה.

עתה אני מבין, אבל הרגש לא מקשיב לי. התירוצים לא מפסיקים לזרום: "היא לא רוצה אותי, היא לא שווה את זה, היא התגלמות הרשע, היא שיחקה ברגשותיי לשם שעשוע, היא האשה האחרונה שהייתי רוצה להיות איתה". אבל ללא הועיל. הרגש חסר היגיון.

אני יכול להשתדל להתגבר על הרגש, להבין, להפנים באמת שהיא לא תרצה אותי, לא תאהב אותי, לעולם. לנפץ את כל האשליות ולמחוק כל בדל תקווה. או שאוכל להיכנע לרגש, לשקוע בתקוות שווא נעימות, להבין כמה היא לא מבינה את עצמה, ושהיא תוכל לאהוב אותי. רק מעשה נועז מספיק יעורר בה את הרגש בחזרה. מעניין איך זה יהיה, אני יכול לדמיין את זה קורה. נגמר השיעור, המתרגל המזוקן מסיים דבריו. אני יוצא מהכיתה.

אני פוסע על המדרכה. השמש כבר עברה לצד השני של השמיים. האור האדמדם נשלח לכל עבר, עתה אין עננים שיחסמו אותו. אני מרגיש שהיא רוצה אותי בחזרה. כל הרמזים, כל המשחקים האלה שלה רק נועדו להסוות את זה. היא רק חוששת. עכשיו אני רוצה אותה יותר מתמיד.

לאהבה הזאת אין תקווה. האהבה הזאת נולדה מתה

אני מחכה לה בחדר המדרגות, היא תכף אמורה לשוב. החשיכה עוטפת אותי באצטלה של ביטחון. עוד שנייה והיא תכנס. עמוק בפנים אני יודע שהיא תאהב אותי, עכשיו רק לא להסס. היא נכנסת. אני נוגע בה קלות מאחורה, בכתף. היד שלי נשארת עליה כשהיא מסתובבת בהפתעה. "מה אתה עושה פה?!" היא שואלת. אני מנסה להסתכל עליה בכל האהבה שאני רק מסוגל "אינני יכול עוד בלעדייך. אני רוצה אותך, רק אותך. אין אף אחת אחרת בעולם בשבילי". אני תופס אותה בידה ומוביל אלי. מנשק בכוח את שפתיה העדינות, מריח את ריח גופה המשגע. עיניי נעצמות, אני מתמלא בהרגשה חמה ונעימה. אבל פתאום אני מרגיש את ידיה דוחפות אותי הלאה ממנה ואת כל גופה מנסה להתרחק, ללא הצלחה. שפתיה ניסו לצעוק. גופה הדק אינו מספיק חזק להתנגד לי. חושך חודר לתוכי. עכשיו אני באמת מבין. עולם האשליה התנפץ לאלפי רסיסים קטנטנים, כשכל אחד מהם שיקף בתוכו את עולם המציאות הקודר. בכל כיוון אליו הבטתי ראיתי את עצמי מביט בחזרה באימה. מה עשיתי? היא מעולם לא רצתה אותי והיא לעולם לא תרצה. היא גם לא האדם המושלם שעשיתי ממנה. לאהבה הזאת אין תקווה. האהבה הזאת נולדה מתה.

הרסיסים הלמו בי בכוח וסחרחורת קלה תפסה אותי. איך אוכל לחיות עם מה שעשיתי כרגע? אני מוריד ממנה את ידי ."סליחה, לא התכוונתי..." היא מסתכלת עלי במבט המום ומפוחד, מנגבת את שפתיה בשרוולה. אף מילה לא יוצאת מפיה. עיניה האפורות נראות מבוהלות. כיצד יכולתי לעולל לה זאת? לפגוע בה כך? אני יוצא מחדר המדרגות ללא מילה נוספת.

לילה. שוב אינני מסוגל להירדם מרוב מחשבות. אני קם לשטוף פנים. לעולם כבר לא אהיה נקי. בחוץ אין איש, אור פנסים עמום מאיר את שדרת העצים. כוכבים גבוהים מכסים את השמיים בשובל נקודות בהירות שבקושי נראות. בניין אפור וקודר מביט בי מרחוק. אינני מסוגל לחיות כך יותר. הבושה חותכת בבשרי יותר ויותר. אני נכנס לתוך הבניין ומתחיל לעלות במדרגות. איך אוכל לדבר איתה אחרי מה שעשיתי? איך אוכל להסתכל לו בעיניים, במחשבה שפגעתי כך באהובת ליבו? וההורים, והשכנים, והחברים...

אני בקומה חמישית. זה יספיק. מביט דרך חלון פתוח אל הכבישים הריקים, אל העצים, אל האבנים שלמטה, קוראות לבואי. הנה, עכשיו אני צריך להיות מרוצה. אינני חלק מההמון, אני לא דומה להם. אין כאן אף אחד, אני לגמרי לבדי. אף אחד לא הולך איתי למקום שאליו אני הולך. צעד אחד, אל תוך התהום.

תחילה העולם נראה מרוחק. הבניינים והמכוניות נמרחים, מסתובבים מסביבי, ואני נהנה מהחופש של הגוף באוויר הפתוח. הכל נראה כמו חלום. ופתאום זה מגיע - האדמה מתקרבת לעברי מהר. למה לא יכולת פשוט לאהוב אותי? למה הכל לא יכול היה להסתדר אחרת? אבל עכשיו הכל ייגמר. אני רק מקווה שלא תחושי יותר מדי אשמה כשימצאו אותי זרוק ליד המכוניות בבוקר, מבטי לשמיים וגופי מנופץ על האדמה. זה לא היה צריך להיגמר כך! יכולתי לעשות משהו, לצאת מהאשליה שלי לפני שהיה מאוחר! הו אלוהים, לא הייתי צריך להיכנע לרגש! קול דפיקה עמומה. המתרגל הפיל את הטוש שלו. אני חייב להתמודד. אם אכנע, זה יהיה בלתי נסבל.

מישהו הסיט את הווילון הכבד. אור לבן נשפך לתוך הכיתה, השמיים בחוץ מוארים בכחול בוהק. היא לעולם לא תאהב אותי. אני אחזור על זה שוב ושוב, עד שאבין באמת. היא לעולם לא תאהב אותי. הרגש לא שותק ומנסה להתווכח, אבל אין טעם להתווכח עם רגש, לא אקשיב לו הפעם. היא לעולם לא תאהב אותי. אני חייב לשכוח שאי פעם רציתי אותה. כל רגע שאני מבזבז על להיות מאוהב בה הוא רגע בו יכולתי לאהוב מישהי אחרת. היא לעולם לא תאהב אותי. הלוואי שהיתה עושה את זה מתוך רשעות, הלוואי שהייתי יכול לשנוא אותה, כך הכל היה קל יותר. אבל אני לא. זה הולך להיות קשה.

בוקר. עוד בוקר קר בו אני מתעורר בחדר חשוך. אני פותח את החלון, האור המסנוור מציף את החדר ואיתו משב אוויר רענן שמרעיד אותי מעט, מלווה בריח הגשם.

הבוקר אני לא חושב עליה.

• סיפורים, מאמרים וטורים אישיים על התמודדות עם לב שבור