מ"כן לזקן" ועד "דא ליברמן"

בבחירות לאסיפה המכוננת, בינואר 1949, נאלצו המועמדים - בנוסף למודעות שפורסמו בעיתונים ועל לוחות המודעות - לכתת את רגליהם ולהגיע לכל פינות הארץ כדי להציג את עמדתם לבוחרים. היום, 60 שנים אחרי, המפלגות והמועמדים השואפים להיבחר לכנסת ה-18 מפעילים אתרים באינטרנט, בלוגים, מפיקים משדרי תעמולה וגם לפעמים יורדים אל העם, ממש כמו פעם. לרגל שידורי תעמולת הבחירות המתחילים הערב (יום ג'), אנו מביאים סקירה היסטורית של דרכי התעמולה מאז הבחירות הראשונות.

• בחירות 2009 ב-ynet: כל הדרך אל הקלפי
  

ינואר 1949. המדינה הצעירה, שטרם מלאו לה שנה, נערכת לבחירות הראשונות. המועמדים מנסים להגיע לכמה שיותר מצביעים, גם לעולים החדשים שלא יודעים מי נגד מי במערכת הפוליטית הישראלית. ערב הבחירות הופיע מנחם בגין למשל, ראש תנועת חירות, בלא פחות משש עצרות בתל-אביב בשש שעות, כולל בית-כנסת בדרום העיר העברית הראשונה, אתר ביפו ושלושה בתי קולנוע - "זהר", "התקווה" ו"אסתר".

אסיפות עם ומודעה של מפ"ם. "ידיעות אחרונות" ינואר 1949

המודעות בעיתונים באותו חודש פרסמו גם את מועדי הנאומים של המועמדים ב"קול ישראל". ש"ס עוד לא היתה אז, אבל ס' כן. סיסמת המפלגה הייתה "ספרדי ובן עדות הבלקן - הצבע ס'". הסיסמא של רשימת הלוחמים "טו" היתה: "תן אתה ביום הבחירות את הקול בעד אלו שנתנו במשך שמונה שנות המחתרת את הכול".

באותן בחירות התמודדה גם רשימת נשים "נ" שציפתה לתמיכה רחבה - אך הסתפקה במנדט בודד. "אשה בישראל, לטובתך ולטובת המדינה תני קולך לרשימת הנשים", היא קראה. גם הקומוניסטים התמודדו לכנסת, והצהירו לאיזו מדינה צריכה ישראל להתקרב: "איבה לאויבים ידידות לידידים. נגד מציתי המלחמה האנגלו-אמריקנים, בעד הידוק קשרי הידידות עם ברית-המועצות".

עצרת בחירות בתל-אביב ביולי 1951 (צילום: טדי בראונר, לע"מ)

שנתיים וחצי לאחר מכן - ביולי 1951 - נערכו הבחירות לכנסת השנייה. גם אז היו צריכים המועמדים לצאת אל השטח כדי להיפגש עם כמה שיותר בוחרים. השידורים ב"'קול ישראל" גם תרמו להבאת עוד כמה קולות. מפא"י, בראשות דוד בן-גוריון, הגדילה לעשות ופרסמה מודעה כיצד יש לנהוג ביום ההצבעה: "לך לקלפי בבוקר, אל תחכה לשעה מאוחרת. קח עמך תעודת זהות. בהגיעך לקלפי תקבל מעטפה ותיכנס לתא שם תמצא פתק א' בצבע שחור. תכניס את הפתק למעטפה ותטילה לתיבת הקלפי". לא ברור אם המודעה עבדה - אבל מפא"י קיבלה באותן בחירות 45 מנדטים.

האזינו לבן-גוריון ובואו לאסיפת הציונים הכלליים. "ידיעות אחרונות" 1951

הציונים הכלליים היו קצת פחות מתוחכמים. "היום כשעיני העולם נשואות אליך", הם כתבו במודעה ערב הבחירות, "כשעתיד המדינה נתון בידך - הצבע צ'". המזרחי השתמשה בביטוי מראש השנה: "היום הרת עולם של המדינה לשנים הבאות". לעומתם, הפועל המזרחי - שבעתיד הרכיבה עם המזרחי את המפד"ל - קראה: "אל תצביע בשביל המפלגות הבלתי דתיות. אל תבזבז את קולך למפלגות דתיות שלא תהיה להן השפעה". אגב, סימנה של המפלגה היה ו', ממש כמו חד"ש כיום. 

ביולי 1955 הלכו אזרחי המדינה בשלישית לקלפיות. הציונים הכלליים הזהירו: "ממשלה אדומה בישראל? בידך למנוע זאת - הצבע צ'". מפלגת הספרדים דיברה כבר אז על הפליה: "לחסל את ההפליה - בעד שוויון בכל לכל - הצבע ס'". ואילו מפא"י הסתפקה ב"היום אזרחי ישראל מצביעים א'". ושוב, כמו שש שנים וחצי קודם, לכן כיתת מנחם בגין את רגליו ושבר את שיאו - תשע עצרות בערב אחד בתל-אביב, והפעם - בפחות מחמש שעות.

גולדה מאיר בעצרת בחירות בראשון לציון ב-1959 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

הסיסמה הזכורה ביותר מ-1959 היא "הגידו כן לזקן". בן-גוריון היה אז בן 73 והוא ודאי לא ציפה שמועמדים מבוגרים ממנו יתמודדו לראשות הממשלה בעתיד - יצחק שמיר התמודד והפסיד כשהיה כמעט בן 77 ואריאל שרון שהתמודד וניצח כשהיה בן 75. שמעון פרס התמודד לאחרונה על ראשות הממשלה כשהיה בן 73, וכשהיה בן 84 נבחר לנשיא. בן-גוריון עצמו התמודד שוב ב-1961 ונבחר לראשות הממשלה. ב-1965 התמודד מטעם רפ"י וב-1969 - כשהיה בן 83 - בראשות הרשימה הממלכתית.

נושא שעלה במערכת הבחירות ב-1959 הוא גיוס הבנות לצה"ל. המפלגה החרדית התגאתה אז: "הלוחמים היחידים נגד גיוס בנות, היו אנשי פועלי אגודת ישראל ואגודת ישראל. המתנגד לגיוס בנות. הצבע 'גד'". תנועת החירות קראה אז: "הורידו את שלטון מפא"י המושחת. אל תתנו את קולותיכם לגרורי מפא"י ושותפי משטרה מהציונים הכלליים ועד מפ"ם". דן בן-אמוץ פרסם באותם ימים מודעה בה נכתב: "ניסיתי הכל, אולם... רק א' גורם לי סיפוק אמיתי. כי א' היא המפלגה היחידה עם פילטר". בתחתית המודעה הודגש כי בן-אמוץ הוא זה שמימן אותה.

קשה לבחור. לוח מודעות במרכז תל-אביב ב-1959 (צילום: משה פרידן, לע"מ) 

ב-1961 אימצה מפא"י את הסיסמא: "העם ישיב - משטר יציב. הצבע א'". "יטול העם גורלו בידו", קראה המפלגה הליברלית לבוחרים. מפ"ם בחרה בחרוז "הפעם - מפ"ם". תנועת החירות הציגה את עצמה כ"אלטרנטיבה היחידה למשטר מפא"י". אחדות העבודה - פועלי ציון בחרה בסיסמה: "בכל קול תלוי הכול".

בבחירות ארבע שנים לאחר מכן התמודד כאמור בן-גוריון מול המערך עם תנועת רפ"י. "המערך הוא הכרח" נכתב במודעה, שנחתמה על-ידי אזרחים התומכים בלוי אשכול. מנגד הסבירה מפלגתו החדשה של בן-גוריון למה כדאי להצביע דווקא לה: "הקול הניתן לגח"ל הוא קול לאופוזיציה עקרה. הקול הניתן למערך הוא קול לאחדות העבודה ומפ"ם. הקול לרפ"י יבטיח את בלימת המרכסיזם ולביטחון המושתת על כוחנו". 

תעמולת הבחירות של רפ"י. "ידיעות אחרונות" נובמבר 1965

וגם הכלכלה היתה במוקד. "נקטין את מס ההכנסה" או "כמה מיראז'ים היה אפשר לקנות בכסף שהמערך בזבז על תעמולת הבחירות", הבטיח ושאל גוש חרות-ליברלים. הליברלים העצמאיים ביקשו מהבוחרים רק כמה דקות כדי להשפיע על ארבע השנים הקרובות.  

הבחירות לכנסת השביעית נערכו ב-1969. שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, היה קו מפלגתו החדשה של בן-גוריון נגד החזרת שטחים: "אנו מציעים את העקרונות הבאים: אי-נסיגה מקווי הפסקת האש הנוכחיים ואי רתיעה מלחצים צבאיים ומדיניים". הרשימה לא הצליחה, זכתה בארבעה מנדטים ובן-גוריון פרש סופית מהחיים הפוליטיים כעבור כשנה. גוש חירות-ליברלים הצהיר אז: "דחה לחצים אפשריים מראש - לכן הצבע גח"ל".

הפנתרים האמיתיים והשוואה בין רבין לקורפו. "ידיעות אחרונות" 1973

ארבע שנים מאוחר יותר נדחו הבחירות בחודשיים בשל מלחמת יום כיפור. המערך של אז פרסם בעיתונות מודעות המשוות בין המועמדים במפלגתו למועמדים בחירות-ליברלים. כך למשל הושוו המועמדים במקום ה-20 יצחק רבין במערך מול חיים קורפו מגח"ל. רבין התמנה כמה חודשים לאחר מכן לראש ממשלה, לאחר התפטרותה של גולדה מאיר, ואילו חיים קורפו המתין עד 1981 כדי לשבת סביב שולחן הממשלה - כשר תחבורה.

ב-1977 התמודד לראשונה לראשות הממשלה שמעון פרס מטעם המערך, מולו ניצב בגין - שכבר הריח כמה שנים קודם לכן את האפשרות לנצח. הליכוד פרסם מודעות בהן נכתב כי בגין הוא "האיש המתאים ביותר להיות ראש ממשלה", ושפרס הוא "האיש המתאים את עצמו לכל דבר". המערך לעומת זאת פרסם מודעה של תמונת פרס לצידו של נשיא מצרים דאז, אנואר סאדאת. "לקראת הרגע הזה הוא זקוק לאמון רחב", נכתב במודעה. "עכשיו יותר מתמיד הוא צריך להיות חזק".

בסוף בגין אירח את סאדאת. מודעה של המערך מתוך "ידיעות אחרונות" 1977

ד"ש, התנועה הדמוקרטית לשינוי, ניסתה לגנוב קולות משתי המפלגות. "אתמול פרס ובגין התגוששו בטלוויזיה", נכתב במודעה של תנועת המרכז. "נחשו מה הם יעשו מחר? ממשלת מחדל-מחל - יש דרך למנוע זאת, הצבע יש". פלאטו שרון כינה את עצמו "האיש הבודד לכנסת". אריאל שרון רץ באותן בחירות ברשימת שלומציון - שסיסמתה: "אריק שרון חייב להיות שר ביטחון - הצבע כנ". בבחירות ניצח מנחם בגין, סאדאת הגיע לארץ, ד"ש זכתה להיות המפלגה השלישית בגודלה ושרון הסתפק במשרד החקלאות.

בבחירות אלו החלו שידורי תעמולת הבחירות בטלוויזיה. באותם ימים היה רק ערוץ אחד, ששידר בשעה 21:50, מיד אחרי מבט את שידורי התעמולה. התעמולה בשפה הערבית שודרה קצת יותר מוקדם - ב-19:20.

זה שיוצא וזה שנכנס. בגין ורבין ב-1977 (צילום: סער יעקב, לע"מ)

ב-1981 דווקא בדרן תפס את תשומת הלב בבחירות. ביום הבחירות התנצל דודו טופז על אמירת הצ'חצ'חים. "לא הייתי צריך להשתמש בביטוי מעליב כזה", כתב. "אני מחליט מחל" מול "יום האמת" היו חלק מהסימאות בהתמודדות השנייה בין פרס לבגין. "אנחנו מאמינים בשמעון פרס", נכתב במודעת תמיכה - אולי בפעם הראשונה ולא האחרונה בה מוזכר האמון במנהיג. "להרים את הדגל בכנסת", היתה סיסמת התחיה. "מספיק לדבר אל הקירות. צריך לבנות אותם", קרא פלאטו שרון. 

שלוש שנים לאחר מכן החליטו בליכוד שסיסמה מנצחת לא משנים והסיסמה "אני מחליט מחל" נשארה. הליכוד גם הבטיח: "אחדות לאומית זה יעבוד! תן לליכוד כוח להקימה אותה". בסוף הוקמה ממשלת אחדות - פרס היה ראש ממשלה למשך שנתיים, ויצחק שמיר בשנתיים הנוספות. רצ בחרה בסיסמה "רצ - לא ליכוד" ורן כהן הבטיח לבלום את אריאל שרון. בשידורי התעמולה בטלוויזיה הופיעו ספי ריבלין ("כן ולא") מטעם הליכוד - והגשש החיוור בשידורי העבודה. לפחות היה מצחיק.

רוטציה בתפקיד. שמיר ופרס ליד שולחן הממשלה (צילום: נתי הרניק לע"מ)

ב-1988 ניצח יצחק שמיר עם הסיסמה "רק הליכוד יכול". מפ"ם חזרה לסיסמה הישנה "הפעם מפ"ם", רחבעם זאבי הבטיח טרנספר וש"ס הבטיחה "להחזיר עטרה ליושנה". את מרב תשומת הלב בתשדירים בטלוויזיה ריכז משה דואק עם רשימתו "זעמ". דואר קרא "נוער, נוער נוער" והוא הבטיח להקים מכללה בנתניה.

ב-1992 ביצע רבין מהפך עם הסיסמא "ישראל מחכה לרבין". "ימין ושמאל רק חול וחול", קראה המפד"ל. ואילו יצחק מודעי, שהתמודד במסגרת המפלגה הליברלית החדשה, הבטיח להוריד את מס ההכנסה ב-10 אחוזים. בתחיה אמרו כי "יש ימין אמין" ואילו בצומת טענו "הליכוד לא יכול. המערך לא רוצה".

תומכי רבין ב-1992 (צילום: זיו קורן, לע"מ)

ארבע שנים לאחר מכן, 1996, התקיימו לראשונה בחירות בשני פתקים - צהוב לראשות הממשלה ולבן לכנסת. "ישראל חזקה עם פרס", היתה סיסמת העבודה, ואילו הליכוד בחר ב"נתניהו. ראש הממשלה הבא", "נתניהו - עושים שלום בטוח" וכמובן "פרס יחלק את ירושלים". מרצ ביקשה - פתק אחד מרצ, פתק אחד פרס. ואילו הדרך השלישית של אביגדור קהלני קראה - פתק אחד לראש הממשלה ופתק שני לשמור עליו במרכז.

לקלפיות חזרו המצביעים קצת פחות משלוש שנים לאחר שנתניהו נבחר. הסיסמה הזכורה ביותר מ-99' לא הייתה בעברית: "אם-ווה-דה פוד ש"ס קונטרול? נייט אם-ווה-דה פוד נאש קונטרול", או בעברית: "משרד הפנים בשליטת ש"ס? לא, משרד הפנים בשליטתנו". ואכן לאחר הבחירות מונה נתן שרנסקי מישראל בעלייה לשר הפנים.

אבל ההתמודדות העיקרית הייתה בין בנימין נתניהו לאהוד ברק. הליכוד השתמש בסיסמה "מנהיגות חזקה לעתיד ישראל". העבודה לעומת זאת בחרה "ישראל רוצה שינוי - אהוד ברק". יוסף (טומי) לפיד משינוי הבטיח "ממשלה בלי חרדים". במרצ שאלו "מי תהיה המפלגה השלישית - מרצ או ש"ס?" ובמפלגת המרכז אמרו "ישראל צריכה מרכז חזק". אגב בבחירות האלה היה עזמי בשארה מועמד לראשות הממשלה - אך כמה ימים לפני שהבוחרים הלכו לקלפי הוא פרש מההתמודדות.

נתניהו ושרנסקי. הנאש קונטרול הצליח (צילום: גיל יוחנן)

ב-2001 נערכו בפעם הראשונה והיחידה בחירות רק לראשות הממשלה - בין אהוד ברק לאריאל שרון. ברק הופיע בתשדיר הראשון בטלוויזיה בפנייה אישית לבוחריו, בה הודה בטעויותיו וביקש מחדש את אמון הבוחרים. שרון לעומתו דיבר ברוסית והבטיח לשמור על ירושלים מאוחדת. שנתיים לאחר מכן התקיימו שוב בחירות. בראש הליכוד ב-2003 עמד שרון שהבטיח "יש לי ביטחון בשלום של שרון", ובראש העבודה עמד עמרם מצנע שסיסמתו היתה "מאמינים בך מצנע". הגימיק התורן היה של עלה ירוק - "עלה ירוק או עלה לניידת".

שלט של קדימה בינואר 2006 (צילום: גלעד קוולרציק)

בבחירות 2006 נכנסה קדימה לנוף הפוליטי עם הסיסמא "ישראל רוצה קדימה". הליכוד הזכיר את הטרור: "חזק מול החמאס. נתניהו" והעבודה דרשה 1,000 דולר לשכר מינימום. בעלה ירוק אמרו שיש להם שאיפות אחרות. באיחוד הלאומי-מפד"ל הבטיחו שיהיה טוב, ואילו מרצ ביקשה לשים את האדם במרכז. אביגדור ליברמן וישראל ביתנו אמרו לבוחרים: "אולמרט נייט. ליברמן דא".