דונה פלורה

יובל אלבשן הוא מהפעילים החברתיים הבולטים בישראל. כיום משמש מרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומנהל רשת מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד". בעבר ייסד וניהל את חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים, וכן את המרכז הקליני לאחריות חברתיות וזכויות אדם באוניברסיטה העברית. הוא פרסם ארבעה ספרים בנושאי משפט וזכויות אדם. "תמיד פלורה" הוא הרומן הראשון שלו, המספר את סיפורה של משפחת עולים עיראקית שהתיישבה בשכונת קטמונים בירושלים.

להפתעתי הדלת נענתה לי בקלות. כאילו לא עברו חמש שנים מאז הפעם האחרונה שאחזתי בידית. כאילו הוא לא עזב מעולם. שני סיבובים והיא נפתחה ללא טיפת התנגדות, בלי שום צליל חריקה. ברק נשאר מאחור, עמד על גרם המדרגות ושאל משם אם הכול בסדר. כהרגלו, הוא עשה את זה בצעקה ("זה לא שאני צועק, זה האוזניים שלך שרגישות לקול שלי").

שכונת קטמונים בירושלים (צילום: דאגלס גתרי)

הוא בא איתי - כשם שהתלווה אלי תמיד - כדי לוודא שאני בסדר. ככלות הכול הוא הרגיש אחראי, כמי שדחף אותי לכל הסיפור הזה ("פלורי זה לא עסק. חמש שנים אנחנו משלמים את החשבונות של הבית, ואת יודעת כמה אנחנו צריכים את הכסף. שתקתי שנה, שתקתי שנתיים, שתקתי ארבע, כי ידעתי שאת צריכה זמן להבין שהוא איננו, לסיים להתאבל עליו, אבל כבר עברו חמש שנים ונדמה לי שהגיעה השעה").

הוא צדק, כמובן. הוא תמיד צודק, הבעל שלי. אורית, המטפלת הזוגית שלנו, אמרה לי פעם שבחרתי בו משום שהוא מייצג את קול הרציונאל ואני כל כולי רגשות ("זה מקור החיכוך וכאן טמון גם זרע ההתרפאות, אם תצליחו לתקשר וליצור הרמוניה..."). אבל עדיין לא הרגשתי מוכנה להיכנס לדירה ולחסל אותה. הביטוי עצמו, "לחסל אותה", שרט את נפשי ("אז תני לי לעשות את זה. אני והבנים נחסל את כל הג'אנק הזה בחצי יום. בחייך פלורי, אין לזה צידוק, הגיע הזמן").

לא הסכמתי. בכל זאת זה היה אבא שלי. שלי. לא שלו. גם לא הסכמתי שחברה שמתמחה בחיסול תכולות בתים של קשישים עריריים תעשה את זה בשבילי. יש לו בת, הוא לא ערירי, מחיתי בתוקף.

כך מצאתי את עצמי, אישה בתחילת שנות הארבעים לחייה, בבוקרו של ארבעה־עשר ביולי - בדיוק חמש שנים וארבעה ימים אחרי מותו - נכנסת לראשונה מאז לדירה שהיתה ביתו. ציפיתי להררי אבק, לעכברים ולחולדות, אבל הדירה היתה נקייה באופן די מרשים. הכול היה מוגף וחנוק ולרגע חשתי שהוא עדיין חי שם. בדירה שלו. כמעט עשר שנים גר בה ובכל זאת מעודו לא ראה בה בית. אני חוזר לדירה, נהג לומר. קחו אותי לדירה שלי, ביקש. דירה ולא בית.

פעם הוא אמר לי בחצי פה שבית אמיתי היה לו רק אחד - הבית שבו הוא ואמא חיו יחד. אחרי שנפטרה עבר לדירה הזאת. ברק הוא ששכנע אותו שזה יהיה לו נוח יותר ("תהיה קרוב אלינו ולנכדים, יש פה הרבה שכנים בגילך שתוכל להתחבר אליהם ובכלל מה אתה צריך להסתובב בבית הענקי שלך רק אתה לבדך?"). כדרכו מול ברק, שלדעתי לא ממש מצא חן בעיניו, אבא לא התנגד.

רק הנהן בראשו ואחרי שלושה שבועות - ברק והיעילות המדהימה שלו - כבר נמצאה הדירה. העברנו אליה את הרהיטים שאהב, ניסינו לחקות את הבית הקודם וגם הצלחנו לדעתי, אבל הוא כאמור מעולם לא קרא לה בית. תתקשרי אלי לדירה, פלורי, הוא היה משאיר הודעות במשיבון. ועל אמא הרי אבא מעולם לא הפסיק להתאבל. ממש כמוני עכשיו.

היה המון אבא בדירה. בכל פינה. הדירה נראתה כמו שדירות נראו בשלהי המאה הקודמת. כמו שהוא אהב. הוא לא אהב את התקופה הנוכחית, לא אהב את חידושי האלקטרוניקה ובאופן כללי לא אהב את הקדמה. "כולם קוראים לזה קדמה, ואני רואה בזה נסיגה." נהג לומר.

"כל המכשירים החשמליים האלה שעושים הכול במקומך רק סוגרים אותך בבועה ומנוונים אותך. אתה כבר לא צריך לדבר עם אף אחד, אתה לא צריך לזכור שום דבר, אתה למעשה לא ממש חייב לחיות. הרובוטים עושים הכול בשבילך. אני לא אתן להם את זה. פה הם לא ינצחו".

"המכשירים האלה סוגרים אותך בבועה ומנוונים אותך" (צילום: יחסי ציבור)

הסביר תמיד ולא הכניס לבית שום דבר שיוּצר אחרי תחילת המילניום. כהרגלו, הוא לא ויתר על קוצו של יוד והוציא הון עתק על מכשירים מהימים ההם ועל מוצרים ישנים שכמעט יצאו מן השוק. רק עכשיו נוכחתי לראות כמה חפצים הצליח לדחוס לדירה קטנה כזו. ערמות ספרים בכל מקום. ספרים של ממש, לא דיגיטליים. ספרים מנייר. לא את כולם הוא קרא אבל את כולם הוא הכיר.

 "ספר הוא כמו חבר. אתה אף פעם לא יודע מתי תתפתח איתו השיחה האמיתית," היה אומר בחצי חיוך כשהקנטתי אותו על עשרות הספרים שהיה קונה בחנויות לממכר עתיקות ולא קורא. "אני אוהב שהם איתי, ולפעמים, כמו באהבות האמיתיות של החיים, צריך זיק אחד כדי שהלהבה תפרוץ. אז אני מוכן."

חייכתי לעצמי כשנזכרתי באהבותיו הרבות של אבא - הן תמיד באו בסערות, מלוות במילים שאין גדולות מהן. "זה הספר הטוב ביותר שקראתי בחיי," הוא אמר מדי שבוע. "זאת המשוררת שאני הכי אוהב"; "זה השיר האהוב עלי במיוחד"; "פגשתי את האדם הכי מדהים שהכרתי מימי"; "מעולם לא חשתי כך". כך בנוגע לכול, כל הזמן. תמיד במלוא העוצמה. לעולם עד הקצה.

כמה הוא חסר לי עכשיו. כמה אני זקוקה למחוות הגדולות האלה שלו. לאנשים זרים הוא הצטייר כדמות שונה לגמרי. סגפן, גבוה, רזה ושדוף. כמעט לא דיבר, נחבא אל הכלים, חייך בביישנות. פניו הכהות היו מלאות קמטים, ובגדיו נראו תמיד תלויים עליו. הם לא זכו להכיר את העושר שסער בו. אבל איתי הוא היה אמיתי. אבאל'ה הטוב שלי.

ברק נעמד בפתח הדלת. "את בסדר?"

הנהנתי. "כן, כן, אתה יכול ללכת. ניפגש כבר בבית?"

הוא תקע בי את אחד ממבטי המומחה שלו. זה שיודע עלי הכול, שרואה דרכי. הוא לא באמת ידע. הוא לא ראה הרבה מאוד.

"את נראית לי חיוורת," קבע בפסקנות.

"זה האור פה. אבא שם מנורות של פעם. עזוב, אני ממש בסדר. סע הביתה."

"את בטוחה? לא אכפת לי להישאר ולחכות לך."

"אבל לי אכפת. אני צריכה לעשות את זה לבדי. זה אבא שלי."

הוא לא אהב את המשפט הזה. זה היה רגשני מדי בשבילו ומעליב. כמה התאמץ להיות הבן שמעולם לא היה לאבא.

"אוקיי. דברי איתי אם את צריכה אותי."

ברק סגר אחריו את הדלת והשקט חזר. על השולחן הקטן שליד הדלת עדיין היו מונחים בערמה כל מיני ניירות של אבא. משימות לעבודה, מרשמים לבית מרקחת, מכתבים לשלוח. חייכתי. עד יום מותו אבא לא התרגל לכך שכבר אין שירותי דואר למכתבי נייר ושהיום הכול נשלח רק במערכות הדיגיטל, כך שהוא היה כותב על נייר ומוצא מישהו שיעביר את זה לתוכנה המתאימה.

המכתב העליון היה מיועד למערכת הארץ, מכתב תלונה על מאמר כלשהו שפורסם בעמוד הדעות של העיתון. הוא נהג לקרוא את העיתון יום יום במשך כל חייו הבוגרים, במהדורת הנייר כמובן, למרות המחיר הגבוה שגבו עליה. ברק ניסה להניאו מן ההרגל הזה ("מה חשוב לך, נעים, איך זה מגיע? זה אותו עיתון, רק בלי להרוג את העצים ובלי שיעלה לך כמו עוד דירה"). אבל בעניין הזה אבא לא הקשיב לו.

עד יומו האחרון קרא את העיתון כמו פעם, בנייר. קורא ומתלונן. מתלונן ולא מתעצל לכתוב לעצמו ואז להתקשר לעיתון ולהכתיב את מחאתו. באחד מימי השבעה הגיעה לבקר אותנו המרכזנית של העיתון, תמר שמה, אם אני לא טועה, ודמעות עמדו בעיניה. היא סיפרה שבאותו בוקר ראתה את שמו במודעות האבל וקישרה לאותו נעים שנהג לשוחח איתה כמעט מדי שבוע.

"הוא ידע שאני לא מעבירה תמיד את כל תלונותיו למערכת כדי שהוא לא יימאס עליהם. את יודעת איך זה", היא אמרה לי בחצי התנצלות, "העורכים היום כל כך צעירים, ממש ילדים, ואין להם סבלנות להערות כאלה, אז אני הייתי מסננת ומשוחחת איתו בעצמי ורק במקרים חריגים רושמת את ההודעה ומעבירה אותה. מכאן נהיינו ידידים, למרות שמעולם לא נפגשנו".

בערבוביה שעל השולחן מצאתי גם תרופות ללחץ דם ותרופות לבעיות בעיכול וצלוחית עם מטבעות קטנים של פעם, כשעדיין היו קונים במטבעות. על הקיר, מעל השולחן, היתה תלויה התמונה האחרונה של אמא. היא נראתה בה נורא. זה היה בשיא המחלה, כשסבלה מאוד וביקשה מאבא שייתן לה ללכת. היא לא היתה מאופרת, שערה היה סתור ואבא התעקש לצלם אותה. הייתי שם וכמובן התנגדתי לבקשתו. תמיד התנגדתי לשטויות שלו. אבל הוא בשלו, "חצי חיוך בשבילי, רוחל'ה," הוא ביקש, והיא חייכה בפה מלא והתקשתה להסתיר את מכאובה.

אחרי מותה הוא מסגר דווקא את התמונה הזאת ותלה אותה שם. שנאתי אותה. לא פעם ניסיתי לשכנע אותו להחליפה בתמונה מוצלחת יותר, שבה היא מאופרת ויפה, למשל מהסט של החתונה שלי או מהטיול האחרון

שלהם לרומא. אבל הוא התעקש. כזה עקשן היה. "אין חיוך כמו החיוך הזה. הוא חיוך אמיתי. לא מאופר. את לא תביני אבל בשבילי היא הכי יפה ככה. מחייכת רק בשבילי. רק בגללי. לא בגלל הקולוסיאום של רומא או בשביל האורחים של החתונה. מחייכת למרות הכאב. מחייכת כדי שאני..." הוא התחיל לדמוע ואני שוב התקנאתי באהבתם.

עכשיו הגיעה ההזדמנות שלי להיפטר מהתמונה הזאת. הורדתי אותה והבטתי בה ממושכות. אולי באמת היה בה משהו יפה, אם כי רציתי לזכור את אמי אחרת, צעירה ויפה. תקרא לזה איפור, אבא, ואני אקרא לזה חיים.

הרמתי את עיני ואז ראיתי אותו. במרכז הריבוע הלבן שהותירה תמונתה על הקיר. מסמר דק ומפתח קטן תלוי עליו. זה הפתיע אותי כי הוא לא היה איש של סודות, האבא שלי. "מה שיש לי לומר, אני אומר. לא רומז."

היה לו נאום קבוע על כל הסופרים החדשים שכותבים ברמיזות וברמזים "כי אין להם כבר מה לומר. אז הם מצפינים ברמזים כדי שאף אחד לא ירגיש שכולם מספרים שוב ושוב את אותו סיפור חבוט וממוחזר. כדי שאנשים יתקשו לגלות את העובדה שאין להם מה לומר. עטיפות של סופרים. לא סופרים באמת. מה שעגנון זכרו לברכה כתב בשורה, הם כותבים במאתיים עמודים שאף אחד חוץ מהם ומאיזה מבקר ספרות מהקליקה שלהם לא באמת מסוגל לצלוח".

אז מה זה המפתח הזה?

מתוך "תמיד פלורה/ יובל אלבשן, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 240 עמ'