תגיד, כמה אמפר הוא סוגר?

רק כשעוצרים עם ה־Vectrix ברמזור מבודד בשקט מוחלט, אפשר להבין את גודל המעמד. מתחתיך קטנוע מרווח ואיכותי, עומד נכון לנסיעה ברגע שהאור יתחלף לירוק - והוא שקט כמו אגרטל וידידותי לסביבה כמו הפרחים שבתוכו. כמעט חפץ דומם. אבל הוא לא כבוי. הוא גם לא מונע, אם כבר מדברים על זה: הוא פשוט מוכן לצאת לדרך. הוא יתעורר לחיים בלי שתדע ברגע שתסובב את המצערת, ויחליק לדרכו בשריקת זזזזזזזז חלושה ועמומה. מנוע חשמלי.

עכשיו תחשבו על זה קצת. בתל אביב מסתובבים יותר מ־30 אלף קטנועים מדי יום. בהערכה מאוד זהירה, כל אחד מהם מבלה בממוצע לפחות 10 דקות ביום בהמתנה לאור הירוק ברמזור. מנוע מונע, סל"ד סרק, דלק נשרף, 75 אחוז מהאנרגיה מתורגמים לחום, בוכנות נשחקות ושמנים מתפרקים. גלי ארכובה הולכים ומזדקנים בזמן שהם מתרגמים תנועה קווית לתנועה סיבובית שלא נוסעת לשום מקום, כי הקטנוע עומד במקום. מחכה. מתבזבז. והנה, על הווקטריקס לא חל שום דבר מהרעות החולות האלה. אז איפה היינו עד היום? האמת, עם הראש בתוך התחת. ועכשיו זה זמן מצוין להוציא אותו משם.

שעה קלה על סוללה

מבחינה רשמית הווקטריקס 1-VX הוא קטנוע מנהלים חשמלי, ולכאורה מדובר בכלי ראשון מסוגו. אמנם היו קטנועים חשמליים זמינים בישראל ובעולם הרחב עוד לפניו, אבל הם היו קטנים וחלשים בהרבה, בעלי טווח קצר מאוד, ואיכשהו תמיד התחכמו עם העיצוב שלהם. הווקטריקס לעומתם הולך על קלאסה, לא עושה דאווינים על אף אחד, ומכוון היישר אל המשתמש המושכל. מתחת לעיצוב האלגנטי שלו אפשר למצוא כמה רעיונות, שבלשון זהירה אפשר לומר שהם מהווים הצצה ישירה אל העתיד: הוא מנוהל כולו על ידי מחשב, שכל מטרתו להוריד את צריכת האנרגיה למינימום ההכרחי. עד כדי כך שכשאתה מפעיל את המאותתים, לא עובר שום זרם חשמלי מבוזבז. אפילו מתג המאותתים שולח פקודה למחשב, וזה בתורו מפעיל את נוריות ה־Led שבווינקר למשך זמן מדוד ומוגבל.

המנוע החשמלי של הווקטריקס - שההספק שלו שקול ל־27.1 כ"ס - מותקן על מרכז הגלגל האחורי, מה שמשאיר מקום לסדרה של סוללות ניקל מטאל לאורך גחון הקטנוע. הסוללות נטענות דרך כבל שמתחבר לשקע ביתי פשוט (יש אפילו כבל מאריך אם צריך), ומשך הטעינה עומד על שעתיים לחידוש 80 אחוז מהקיבולת. כדי לטעון את הסוללות במלואן צריך לחכות ארבע שעות.

"על הזין שלי, אני חונה בחנייה של מקסימוס" 

טווח הנסיעה עומד על 109 קילומטרים בנסיעה עירונית במהירות של 40 קמ"ש. זה אם אתם רוכבים בתוך מעבדה ושוקלים שמונה קילו. בתנאי היומיום המצב קצת אחר, אבל לזה תכף נגיע. כשלא מנסים לצבור את כל הקילומטראז' הפוטנציאלי במחיר מהירות של צב עם שברי הליכה, הווקטריקס הוא קטנוע עם ביצועים מכובדים למדי: המהירות המרבית שלו מוגבלת אלקטרונית ל־100 קמ"ש, ול־80 קמ"ש הוא מצליח להגיע תוך 6.9 שניות. מסביב לכל הממבו־ג'מבו החשמלו־עתידני הזה, השכילו להתקין בווקטריקס מכלולים היקפיים איכותיים: שלדת אלומיניום, בולמי זעזועים אחוריים של זאקס, מזלג קדמי של מרזוקי, צמיגי פירלי ובלמים של ברמבו. שאפו.

ואיך הנסיעה? ובכן, מדובר בחוויה מאוד מוכרת מעולם הקטנועים הסטנדרטיים, למעט שני הבדלים מהותיים: השקט ואופי פעולת המנוע. הוא שקט לגמרי (חוץ מהזזזזזז הזה), נטול ויברציות, והכי מגניב - בעל אופי ליניארי לגמרי. עם מומנט קבוע החל מסל"ד אפס ועד שיא המהירות, הכלי הזה מאיץ באופן מתמשך ומאוד מכובד, וזה לא משנה אם התאוצה מתבצעת בין 20 ל־50 קמ"ש, או בין 70 ל־100. כדי לעצור פשוט סוגרים את הכאילו־גז לגמרי, ואז עוד קצת (לכיוון ההפוך), וככה הקטנוע בולם. את כוחות בלימת המנוע מנצל הווקטריקס לטעינה חוזרת של המצברים, בעוצמה של 12 אחוז מטעינה רגילה. אם תמשיכו עם המצערת ההפוכה גם אחרי שהכלי נעצר לחלוטין, הוא יתחיל לנסוע רוורס. אם אתם רוצים לא למות, פשוט תפסיקו עם זה.

מבחינת התנהגות, הווקטריקס הוא קטנוע פשוט מעולה. אני לא יכול לחתום על זה בלב שקט לגמרי, אבל יש הרגשה שהיחיד שמתנהג טוב ממנו הוא ה־Tmax ירום הודו. משהו באיזון - בחלוקת המשקלים, בהיעדר מנוע מסתובב שמתנגד להטיות - מייצר מכונה ניטרלית לגמרי שמשרה ביטחון. למעשה, כשמסתכלים על הנתונים וחווים את הנסיעה, עולה התחושה שמדובר בכלי מושלם: חסכוני (שלושה וחצי שקלים ל"מכל דלק", ביטוח מוזל של 50 סמ"ק), אמין (המנוע לא דורש טיפולים תקופתיים), חרישי וחלק, נוח למדי, לא מזהם בכלל ואפילו מתנהג פצצה. רק שיש את העניין הפעוט הזה של טווח הנסיעה הריאלי: בתנאי יומיום הוא כל כך קצר, שזה יכול לשגע פילים. 

אם אתה רוכב יותר מ־40 קילומטר ביום, תיאלץ לבלות את כל הרכיבה על הווקטריקס בהשגחה על מצב הסוללה, ועל הפונקציה שמעריכה כמה קילומטרים נותרו לך עד שתיעמד עם כל הטכנולוגיה הזאת בצד הדרך. ואם חלילה זה יקרה, אף אחד לא יוכל לקפוץ לתחנה הקרובה להביא לך בקבוק ליטר וחצי דלק. הוא יצטרך להביא בית עם שקע חשמלי, ואתה תצטרך לחכות שם מינימום שעה עד שהעתיד יואיל בטובו להיטען ולהמשיך לזוז. אז כן, זה חיסרון די גדול, אבל אף אחד לא אומר שמדובר פה בקטנוע שליחויות. זה כלי שלוקח אותך מהבית לעבודה ובחזרה, לא יותר. אם אתה גר יותר רחוק מ־30 קילומטר ממקום העבודה, טען אותו במהלך שעות המשרד - וסע הביתה על כלי שעלות התפעול שלו היא עשירית מעלות התפעול של קטנוע ממוצע. וזה, רבותי, חתיכת יתרון.

עידן הכלי

בגאונות של הווקטריקס מכירים רק לאחר מעשה, כלומר כשחוזרים לרכב על אופנוע סטנדרטי. אחרי שחווים שוב את הטכנולוגיה הישנה מבינים שהקטנוע הזה היה שיעור מאלף בצפונות העתיד. בהשוואה אליו, האופנוע האישי שלי מרגיש מיושן על סף טמטום. רועד, מחמם, רועש, מזהם, מקרקש, זללן. תוצר של חזירות

 סביבתית. והמסכן הזה עוד נחשב לאחד האופנועים הכי חסכוניים, שקטים וחלקים בשעתו. אבל זהו. זמנו עבר. הווקטריקס מטיח את התובנה הזאת לתוך הפרצוף. זה אמנם ייקח עוד קצת זמן, אבל חלאס. הולכים קדימה.

קשה עד בלתי אפשרי לנבא את מידת השרידות של המוצר הזה. אין דרך לצפות כמה זמן יחיו הסוללות שלו לפני שהטווח שהן מספקות יתחיל להתקצר; אין לי מושג גם איך ימחזרו כמות המונית של סוללות רבות עוצמה שהתיישנו. הווקטריקס לא מושלם, על זה כבר הסכמנו, אבל הוא מציע התחלה של פיתרון. יותר מזה, אולי הוא מוכיח שיש דרך אחרת. שאם רק נשקיע קצת בכיוונים הנכונים, נקבל תחבורה חדשה שתגרום לנו להסתכל על עצמנו ולחשוב איזה מטומטמים היינו. איך לא הגענו לדבר הזה קודם.

התחושה הזאת מוכרת לכל מי שחי בתקופה הנוכחית. מה תהיה הטכנולוגיה הבאה, שאלנו את עצמנו לא פעם, הקומפקט־דיסק או המיני־דיסק? פלזמה או LCD? הפעם האחרונה שמישהו העלה את התהייה הזאת בעולם הרכב היתה לפני יותר מ־120 שנה, והיום זה שוב עניין. לאן אנחנו הולכים? חשמלי? מימן? תא דלק? היברידי? ההיסטוריה מלמדת שאי אפשר לנבא את המענה לשאלות כאלה. אבל הנה, הווקטריקס נוסע בשקט עם אפס זיהום ישיר תמורת 47 אלף שקל. לדעתי זאת תשובה לא רעה.