אין נקמות מתוקות

מה שמתחיל בצחוק יסתיים בבכי

בפרשת בא מתוארות שלש המכות האחרונות שהובאו על המצרים: ארבה, חושך ומכת בכורות. אל המכות הראשונות אפשר עוד איכשהו להתייחס כאל סוג של בדיחה לא מוצלחת או כישוף קצת אכזרי; שבעה ימים של דם במקום מים, יומיים (פחות או יותר) של הצפת צפרדעים, ועוד זמן קצרצר של מתקפת כינים, לא כל כך נעים, לא ממש מצחיק, אבל אולי נסבל. מכאן ואילך המכות כבר אינן סוג של הכבדה אלא פגיעה של ממש בגוף ובנפש – השמדת תבואה ובקר, מחלות גוף קשות, והשיא – מכת בכורות:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם:

התורה מתבלבלת ולרגע מזדהה עם האוייב

תחזרו ותקראו את הפסוקים, כמעט קשה להאמין אבל נראה שאפילו מספר הסיפור המקראי, זה שאמור להזדהות עם אלהי העברים, קצת מתקשה להזדהות עם התוקפנות של מכת בכורות. תראו את האריכות, הכאב והאמתפתיה בהן הוא מתאר את סבלו של האוייב: "בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם"... "עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר... וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת". אני מרותקת לבחירה לרדת לפרטים ולהציע תיאור ציורי להחריד של הסבל המצרי. כאילו 'דובר צה"ל המקראי' התבלבל לרגע ונתן לכתבים ולצלמי העיתונות להכנס לאזורי לחימה כואבים ומביכים.... מה גורם למספר להזדהות להרף עם סבל האויב?

זו, בין השאר, המבוכה

גילויי האכזריות של מכת בכורות מקשים עלינו להשאר בעמדת הצודקים, ועוד יותר מכך בעמדת העבדים-הקרבנות שהיא שהצדיקה את ראשית המאבק וראשית המכות. בשלב מסויים הקרבן מגלה שהוא, בהתחזקותו, הפך להיות דומה יותר מדי לתקפן ואז הוא מתחיל להתבלבל, הוא מרגיש שהוא מאבד את הזהות שלו, מאבד את 'צדקת הדרך' שהייתה נר לרגליו. מאבק של עבדים לשחרור ולחופש ממשעבדיהם הוא מאבק מעורר הערצה. כשמאבק מוצדק ומוסרי הופך למסע נקמה, בעיקר נקמה בחפים מכל פשע, נכרת הענף המוסרי ועמו מתחילות תחושות של איבוד זהות. המספר המקראי ממחיש לנו את זה היטב כשהוא שוכח את תפקידו הממלכתי ומפנה את מכשירי ההקלטה אל קולות הבכי העולים מבתי הכלא וחדרי השפחות במצריים. מה כבר יכול לעולל לנו 'בכור השבי אשר בבית הבור'?! במה כבר יכולים לפשוע עבדים הקשורים לריחיים? למה הפציצו המטוסים האלהיים את בתי הכלא? מה לאלהינו כי ינקום בבכורי האריות בגן החיות המצרי?! מישהו התבלבל בתכלית המכות?

תראו, אם זה לא היה אכזרי זה היה יפה, מעגלי - התחלנו בדם וסיימנו בדם.

ולמה הנקמה היא בחירה מבלבלת?

כיוון שבערבו של יום הנקמה מציאה לנו מראה כל כך מבהילה שאין לנו יכולת לעמוד בפניה. על מנת להישיר מבט אל כוחות האלימות שגילינו בקרבנו, אנחנו עלולים לבחור בדרך הקלה, בנסיון 'לתקן' את הסיפור במקום לתקן את החיים שעוותו. במקום לחזור בתשובה אנחנו עלולים למצוא את עצמינו מעוותים את הסיפור ובלבלים בין טוב לרע. המספר המקראי, בהתייחסותו הקשובה לזעקות המצרים, מזמין אותנו לבחון את הדרך ולשאול על עשר המכות, על הנקמה ועל רעיון ה'עין תחת עין'

מדרש תנחומא, בא, ז

'עד בכור השבי' השבויים למה לקו? לפי שהיו שמחים בכל גזרות שגזרו מצרים על ישראל. ... ולא תאמר שבויים בלבד אלא אף עבדים ושפחות.

תחושות המבוכה והאשמה על הרג בכורי השבויים והעבדים, גורמות לנו לצרף אותם למעגל האוייבים. במקום להודות בטעות ובכוחה המעוור של הנקמה. במקום להודות באלימות הפנימית שאחזה בנו, אנחנו בוחרים 'לתקן' את הסיפור, להצדיק את האלימות. תראו, אנחנו לא נענים למספר המקראי הקורא לנו להטות אוזן לבכיין של השפחות המצריות (שסבלן כמובן זהה לסבלנו) אנחנו רואים את תמונות הסבל ומנסים לספר סיפור שיצדיק את 'הצד שלנו'. 'גם השפחות היו נגדינו' זועק המדרש החז"לי. 'השבויים צהלו בבתי הכלא בכל פעם שהצליפו בנו בשוטים'. קל יותר לומר 'מגיע להם', מלומר: 'על חטא שחטאנו באיבוד פרופורציות'. כך במלחמות הגדולות וכך גם בנקמות היומיום.

האם המדרש שלפנינו רציני או ציני? האם הוא מצדיק את הנקמה או חותר תחתיה בביקורת מתוחכמת? הכל תלוי בעיני הקורא ועל כן - לקוראים פתרונים.

ומה היה אומר על זה אברהם אבינו?

אם זה לא היה משה אלא אברהם אבינו של סיפור סדום, האם מכת בכורות לא הייתה מסתיימת אחרת?

ולחברי בבית המדרש של הטוקבקים

אנחנו בפתיחת ספר שמות והשבוע הרבנו לעסוק בנושא השמות ובעיקר במשמעות הבחירה בשם 'אשתו של' שהפך ל'אני'. 'אשתו של' יקרה, בתחילת הדרך גם אני תהיתי על בחירתך אולם לאחר שקראתי את דבריך ואת דברי המגיבים, אני חושבת ששני השמות שבחרת אמיצים, מלאי אמירה ומחשבה, כיוון ששניהם עוסקים במקומך בעולם.

נדמה לי ששאלת השאלות האלהית - 'איכּה?' היא שריחפה השבוע בין ספסלינו. לכל איש יש שם, לכל חבר בבית המדרש יש 'ניק' שהוא הזדמנות נוספת להגדיר את עצמו. כל הגדרה מציעה גם מחשבות על

היפוכה.

משום מה גם אני וחיי (ולא רק דעותי) היו השבוע נושא בבית המדרש. כן, יקיריי, גם לי יש שם ודעות דתיות, חברתיות ופוליטיות, גם לי יש בחירות אישיות. השמחה והאתגר הגדול הוא שגם הן מצליחות למצוא בית חם בתורה, ואתם כמובן מוזמנים להתמודד עם האתגר הזה. התמודדות עם דעות שונות לא תמיד קלה ומענגת אבל נדמה לי שהיא מקדמת ויש בה פוטנציאל לצמיחה אישית (לנו ולתורה...)

והודעה משמחת – אפיקורס נענה לבקשותינו ובשבוע הבא הוא ינהיג את בית המדרש ואני אטקבק (ותודה לדודי על ה'ניק' - טורוחמה)

ואתם – עדיין לא שלחתם לי את בחירתכם באחת מתוך עשר הדיברות. (אי אפשר לבחור? נדמה לי שאי אפשר גם שלא...) מצפה לבחירותיכם. קחו אחריות... אחרת אני אקח לבד וזה יהיה פחות מגוון, וזה גם עלול להיות קשה יותר לעיכול...