שקר הסקר, הבל הקמפיין
ההצבעה האוטומטית והתחושה שהכל כבר גמור רעות לדמוקרטיה. במקום להתמכר להמולה ולתעמולה, הנה כמה טיפים למתלבט
ראשית, שיעורי ההשתתפות במערכות בחירות הולכים וצונחים. ב-2006 הושג שיא שלילי של 63.3%, שייתכן ויישבר שוב ב-10 בפברואר. אך אם נתרכז לרגע באלה שכן טורחים ומתאמצים להגיע לקלפי, כמה מהם באמת מצביעים מתוך חירות בחירה מלאה, כלומר: שקילת כל האפשרויות ולאחר מכן, בדרך של אלימינציה, ניפוי המפלגות הבלתי מתאימות אחת לאחת ובחירה באופציה האופטימלית?
החישוב הוא פשוט: הרבה מצביעים הולכים להצביע בעבור מי שמנהיגיהם הנחו אותם להצביע; אחרים מתכוונים להצביע אוטומטית למען המפלגה המייצגת את האינטרסים הסקטוריאליים שלהם, דהיינו: מי שמדבר בשפתם, שייך לאותה דת, לאום או עדה ומגיע מאותה תרבות. הם לא יתאמצו כלל לבחון מצעים ואפשרויות של מפלגות אחרות. רבים אחרים אינם בטוחים למי להצביע, אך הם יודעים בוודאות למי הם לא יצביעו בשום פנים ואופן. הצבעת הנגד בהחלט שומרת על יציבות ואפילו על פופולריות מתמדת. מצביעות ומצביעים אחרים יטילו לקלפי את אותו פתק שהוריהם, חבריהם או מקור הזדהות אחר שהם מכבדים יבחר לשים במעטפה. אחר-כך ישנו ציבור הקולות הצפים, או אלה שלא החליטו ומקווים שמישהו אחר יחליט בשבילם או שיקרה איזה נס, ופתאום הם יבינו למי עליהם להצביע.
דימויים חד-ממדיים ביקום וירטואלי
בסופו של דבר, כשישית מציבור המצביעים באמת מחליט בכנות ובבדיקה מעמיקה את מי הוא רוצה לשלוח לכנסת. אלא ששישית הציבור הזה, שעושה את הבחירה הקוגניטיבית ומתרגל במודעות מלאה את זכותו האזרחית, אינו משנה ואינו משמעותי כלל בתוצאות הבחירות האלו. מי שבאמת מנתב, מנווט ולמעשה קובע את גורל ההצבעה הוא הלך הרוח הציבורי. את הלך הרוח הזה קובעים ומקבעים הסקרים, ואת הסקרים קובעים במידה רבה הסוקרים והסוקרות והשאלות שהם מחברים, כי כל הדיוט יודע ומבין שסקרים קמים ונופלים על אופן ניסוח והצגת השאלה. והאופן בו הסוקרים מחברים את השאלות נקבע על פי הלך הרוח הציבורי, מכיוון שהעוסקים בסקרים רוצים להיות בצד הצודק והמשקף נכונה את מה שקורה, אחרת יהפכו לבלתי רלוונטיים, וחמור מכך - לבלתי מקצועיים, ולא יוזמנו לחבר שאלונים לבחירות הבאות. על כן, השאלות יחוברו בהתאם לדימויים ולדעות הרווחים בציבור.
אבל הלך הרוח הציבורי עצמו ניזון מהסקרים היום-יומיים ומהדימויים התקשורתיים החד-ממדיים, שממלאים את היקום הווירטואלי בו כולנו חיים. כך נוצר לו מעין מעגל קסמים, המפטם את עצמו ועל פיו כבר ידוע מי ינצח בבחירות, מי יקים קואליציה, מי יאייש את תפקידי השרים ומי יתבצר בזעם ובנחישות באופוזיציה. התחושה הזאת, שהכל כבר גמור וסגור, מצמצמת עוד יותר את מעגל הבוחרים הפוטנציאליים ומגדילה עוד יותר את החיץ בין העולם הווירטואלי והדימויי לעולם האמיתי. היא יוצרת מערבולת שקרית של נבואה שמגשימה את עצמה.
הדרך היחידה לשבור את מעגל הקסמים ההזוי הזה היא להתנתק קצת מהטלוויזיה ומהרדיו, לחדול מלקרוא סקרים, להתנזר מתשדירי התעמולה וליטול פסק זמן של עשרה ימים מההמולה הווירטואלית. בפרק הזמן שנותר עד לבחירות כדאי מאוד לנקוט את הפעולות הבאות: להיזכר בהכרעות ובהחלטות הפוליטיות של בכירי המועמדים והמועמדות בשנים האחרונות, וללמוד את דפוס ההתנהגות שלהם; לשקוד על הפערים בין הבטחותיהם לבין ביצועיהם; להציב את המועמדות והמועמדים בקונטקסט הבינלאומי העכשווי ולערוך סימולציות של כיצד הם יתנהלו מול אובמה והילרי קלינטון; להתאמץ ולהבחין בין העמדות שלהם, שהן בעיקר סיסמאות חד-שורתיות ("ירושלים המאוחדת", "ביטחון ושלום" וכולי) לבין האינטרסים שלהם (מה הם באמת רוצים וכיצד ישיגו זאת); ולבסוף, ליטול את מצעי כל המפלגות, לקרוא אותם בעיון ולאחר מכן לערוך השוואה של סעיף סעיף ביניהם.
נכון, זהו מאמץ מייגע, סיזיפי ומתסכל, אולם זוהי דרך המילוט האמינה ביותר מכישוף הסקרים ומבדותת הלך הרוח הציבורי. רק כך, הכרעת הבוחר הדמוקרטית תממש את פוטנציאל החירות הטמון בה.
לפנייה לכתב/ת 
