והוא לפני סיום

אוקיי, בסדר, אני מסכים: הליגה האנגלית היא הכי טובה באירופה. בעצם, היתה הכי טובה: בעונה שעברה, כששלוש מארבע הקבוצות שהגיעו לחצי גמר הצ'מפיונס ליג היו מאנגליה. שתיים מהן גם הגיעו לגמר, אז קצת קשה להתווכח עם העובדות (אפילו שהמאמן של אחת מהן היה ישראלי, ואפילו שבספרד משחקים כדורגל יותר טוב). אבל זה, כאמור, היה בעונה שעברה.

הכדורגל אף פעם לא עוצר, גם אם חלק מגיבוריו כן. למשל, הפעם האחרונה שאברם גרנט היה מאמן פעיל היתה בגמר במוסקבה, ב־21 במאי השנה, כשג'ון טרי החמיץ את הפנדל שהיה יכול להפוך את הילד מפתח תקווה לאלוף אירופה. קצת יותר משישה חודשים חלפו מאז, ובכל זאת נראה כאילו עבר המון זמן: צ'לסי היא קבוצה אחרת, ברצלונה היא קבוצה אחרת, ואפילו ארסנל - למרות שארסן ונגר ממשיך להנהיג אותה, עם אותה תספורת מוזרה ומבטא עוד יותר מוזר - היא לא אותה ארסנל. וזה עוד בלי להגיד מילה על אינטר או על ריאל מדריד.

האמת, אני תכף אגיד. גם על אינטר, גם על ריאל ואחרות, ובעיקר על המפגש הכי גורלי שצפוי כרגע בין שתי קבוצות בשמינית הגמר של ליגת האלופות - כולל, כדרכי בקודש, תחזית לגבי זהות הקבוצות שיישארו אחרונות. זה בסדר, אני אמתין עד שתוציאו מהסיסטם את הבדיחות.

"חבר'ה, תנו את הכל, זה הגמר של 'קטרים באים'"

עמידת סר

בניגוד לקבוצות ששינו את פניהן מאז העונה שעברה, מנצ'סטר יונייטד היתה ונשארה מנצ'סטר יונייטד. אלכס פרגוסון סוגר כבר 22 שנה בקבוצה, ואלוהים יודע מתי הוא יעצור. למעשה יודעים במנצ'סטר שמתישהו זה יקרה, שפרגי יפרוש, אבל הם מדחיקים את המחשבה; הרי אף אחד לא באמת יוכל להחליף אותו. לפרגוסון אין ולא יהיה יורש אמיתי. כל מי שייקח ממנו את המפתחות יחיה תחת צל ענקי ונצחי.

כן, פרגוסון בהחלט גדול. אבל הגדולה שלו לא טמונה רק בהישגים; הרי בינינו, היה אפשר לצפות שבמהלך שני עשורים הוא יגיע יותר מפעמיים לגמר גביע האלופות. בכלל, מועדון מהקליבר של יונייטד לא יכול להסתפק בכל כך מעט תארים במפעל הזה. רק לשם השוואה, לריאל מדריד יש תשע זכיות, למילאן שש, ולליברפול - קבוצה שמנצ'סטר יונייטד לא ממש סופרת ב־18 השנים האחרונות - יש חמישה גביעי אירופה על המדף.

לפני כמה שנים, כשיונייטד נראתה בדרך למטה וארסנל של ארסן ונגר נראתה כמי שעומדת לרשת את מקומה כקבוצה הגדולה באנגליה, פרגוסון כבר הודיע שהוא מתכוון לפרוש. מי ששיכנעה אותו אז לחזור בו ולהמשיך היתה אשתו, קאתי. השנה זה לא יקרה. למרות שהוא לא אומר מילה בנושא כבר הרבה זמן, יש לא מעט אנשים שסבורים שזאת הולכת להיות העונה האחרונה של סר אלכס.

לסוף הזה יש שני תסריטים בלבד, שהראשון ביניהם הוא גם האופטימי. אם יונייטד תזכה גם העונה בצ'מפיונס ליג, פרגי יוכל לפרוש כמו גדול, כשהוא הופך למאמן הראשון מאז 1990 שזוכה בגביע הכי חשוב בעולם שנתיים ברציפות. התסריט השני קצת יותר קודר: אם הקבוצה תיכשל, במיוחד אם זה יקרה כבר בשמינית הגמר, הוא ילך כי כבר לא יהיה לו את הכוח הנפשי לבנות קבוצה חדשה לעונה הבאה.

הסוף הטוב, אגב, לא מאוד מופרך: בעבר היו לא מעט קבוצות שזכו בגביע האלופות כמה שנים ברציפות. ריאל מדריד עשתה את זה בחמש השנים הראשונות של המפעל, אחר כך זה קרה לבנפיקה, אינטר, איאקס, באיירן מינכן, ליברפול, נוטינגהאם פורסט ומילאן. אבל כבר 18 שנה שאף קבוצה לא מצליחה ליצור רצף של זכיות, ואין לזה הסבר של ממש. נכון שריאל מדריד של סוף שנות ה־50, איאקס ובאיירן של שנות ה־70 ומילאן הגדולה של שנות ה־80 היו הקבוצות הטובות ביותר באירופה בתקופתן, ובאותן שנים נפתח גם פער די משמעותי בינן לבין היתר. אבל אותו דבר אפשר לומר לגבי ברצלונה של תחילת שנות ה־90, והיא זכתה רק פעם אחת בגביע האלופות. מצד שני היו קבוצות שזכו באליפות לא בגלל שהן היו הכי טובות באירופה בשעתן, אלא כי ההגרלה האירה להן פנים. כל מיני נוטינגהאם פורסט, אסטון וילה ופורטו, ואפילו ליברפול של 2005, שהיתה קבוצה די בינונית ומשעממת (ושה־3:3 המטורף בגמר מול מילאן באיסטנבול לא יטעה אתכם, כן?).

"חארות, בקושי קבב וחצי השאירו לי" 

אם פרגי בן ה־66 אכן ילך הביתה בסוף העונה, כאלוף או שלא, זה יהיה עניין פשוט של אובדן הרצון להמשיך. למרות הגיל, עם היכולת אין לו שום בעיה: האיש אנרגטי ומוכן לקרב. הוא לא איבד את הדרייב, ולראיה המערכה האדירה שהוא ניהל בקיץ מול ריאל מדריד, שניסתה לגנוב לו את כריסטיאנו רונאלדו. כולם היו משוכנעים שריאל תנצח במאבק, כמו שניצחה בעבר את יובנטוס במקרה של זינדין זידאן ואת אינטר במקרה של רונאלדו. אבל פרגי לא היה מוכן לוותר. גם כשרונאלדו בעצמו התחיל להתכונן לחיים החדשים במדריד, הסקוטי לא הרים ידיים. להפך, מאבקים כאלה רק מחזקים אותו והופכים אותו לאכזרי במיוחד. "לא הייתי מוכר להם אפילו וירוס", הוא אמר לא מזמן, והתכוון לספרדים כמובן.

אם פרגי באמת רוצה לזכות גם העונה בגביע האלופות - ומה אתם יודעים, הוא רוצה - ברור לכולם שהמשוכה הראשונה היא שמינית הגמר מול אינטר. למרות שליונייטד לא היו בעיות מיוחדות לנצח קבוצות איטלקיות בעונות האחרונות, הפעם מדובר במשהו אחר: מפגש חזיתי בין פרגוסון לז'וזה מוריניו.

אני יפה?

ידוע לי שכל מילה נוספת מיותרת, אבל קשה לי להתאפק ולא לשפוך עוד קצת נפט למדורה הענקית שניצתה ברגע שנודעו תוצאות ההגרלה. יונייטד מול אינטר זה משחק שהיה יכול בקלות לפאר גם את ערב הגמר של הליגה - גם מבחינת הקבוצות, גם מבחינת המאמנים וגם מבחינת השחקנים.

נתחיל בקבוצות. יונייטד היא אלופת אנגליה, אירופה והעולם; אינטר זוכה באליפות איטליה כבר שלוש שנים ברציפות, והרביעית בדרך. אלא שאליפויות באיטליה כבר לא עושות את זה למאסימו מוראטי, נשיא אינטר. הוא רוצה להיות אלוף אירופה, בדיוק כמו שאבא שלו היה בשנות ה־60. ופה אנחנו מגיעים לעניין המאמנים, כי מוראטי החליט להחליף את רוברטו מנצ'יני, האיש שהביא לו שלוש אליפויות אבל נכשל בזירה האירופית. הבחירה במוריניו היתה מתבקשת: נכון, הוא שחצן מלידה. נכון, הוא הקים עליו באיטליה אינספור שונאים מהרגע שנחת ופתח את הג'ורה. אבל מה, הוא ווינר.

אינטר של העונה הנוכחית, כפי שכבר רמזתי קודם, היא לא קבוצה יותר טובה מזאת של מנצ'יני בעונה שעברה או לפני שנתיים. אבל עצם העובדה שמוריניו נמצא על הקווים הופכת אותה למאיימת יותר, לכזאת שחוששים ממנה יותר - ולכן נותנים לה גם יותר כבוד. בהתמודדות הצפויה בשמינית הגמר יש לא מעט מהחומר הזה; בין פרגוסון למוריניו התפתחו עם השנים יחסים של הערכה וכבוד הדדי, וכל אחד מהם יודע שיריבו הוא מאמן גדול.

השניים נפגשו לראשונה לפני חמש שנים. מוריניו היה אז מאמן צעיר ולא ממש מוכר מחוץ לגבולות פורטוגל, ואף אחד לא נתן לפורטו שלו סיכוי מול יונייטד הגדולה. היא דווקא ניצחה 1:2 בבית, במשחק הראשון של שמינית הגמר, אבל יונייטד היתה אמורה להיות מספיק חזקה באולד טראפורד בשביל להעפיל לשלב הבא. ואכן, עד הדקה ה־89 הכל הלך לפי התוכניות של פרגי, עם יתרון 0:1 משער של פול סקולס במחצית הראשונה. אלא שדקה לפני שריקת הסיום התרומם קוסטיניה ברחבה ונגח לרשת של טים הווארד, השוער האמריקאי של יונייטד. מה שקרה עכשיו הפך לאחת הסצנות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של הכדורגל: מוריניו יצא לריצת אמוק לאורך קו האורך לעבר השחקנים החוגגים שלו, כששולי מעיל הגשם שלו מתנופפים מאחוריו. זה היה הרגע שבו הוא בישר לעולם הכדורגל "הגעתי, ואני ה־special one".

בסיום העונה ההיא הוביל מוריניו את פורטו הצנועה לזכייה בגביע האלופות, ומיד מונה למאמן החדש של צ'לסי - שאותה הפך בשנים הבאות לקבוצה הטובה באנגליה, ולאחת הטובות ביבשת. במקביל צמחה היריבות האישית בין הסקוטי לפורטוגלי והפכה להיות אחד הסיפורים החמים של הכדורגל האנגלי.

עוד לפני שמוריניו התחיל לשבור שיניים באנגלית, פרגי בנה באולד טראפורד שתי קבוצות גדולות. הראשונה היתה זאת שהביאה אליפות ראשונה למנצ'סטר יונייטד אחרי בצורת של 26 שנה, ב־1993 (וזכתה בעוד אחת ב־1994). כיכבו בה אריק קאנטונה, ראיין גיגס ומארק יוז. הקבוצה הגדולה השנייה היתה זאת שזכתה ב־1999 בתואר המשולש (אליפות, גביע וגביע האלופות). זאת היתה הקבוצה של דייויד בקהאם, רוי קין, פול סקולס, דווייט יורק ואנדי קול. הקבוצה הגדולה השלישית של פרגי היא גם הנוכחית - עם כריסטיאנו רונאלדו, וויין רוני וריו פרדיננד - שלא רק זכתה בעונה שעברה בגביע האלופות אלא גם באליפות אנגליה בפעם השנייה ברציפות, אחרי שלוש שנים של כישלונות מול ארסנל וצ'לסי.

"בוא, אני אעביר אותך סלקציה"

אז לא בטוח שזה מה שיקרה, אבל יש סיכוי לא קטן שאם יונייטד לא תזכה העונה בצ'מפיונס ליג, הקבוצה תסיים את דרכה במתכונתה הנוכחית. ראיין גיגס ופול סקולס נמצאים בכל מקרה לפני סיום הקריירה; גם אדווין ואן דר סאר, השוער ההולנדי בן ה־37, כבר מתקדם לפנסיה; קרלוס טבס רוצה לעזוב אחרי שאיבד את המקום בהרכב. ורונאלדו? אחרי שזכה בכל מה שאפשר לזכות במדי יונייטד, ואחרי שכבר היה מוכן נפשית לעזיבה בקיץ האחרון, יש מצב שכישלון בעונה הנוכחית יביא לסיום שש השנים הנפלאות שלו במועדון.

אין לי ספק שכל הדברים האלה עוברים לפרגי בראש, ואני בספק גדול מאוד אם הוא ימצא את הכוחות להתאושש מהפסד כואב כבר בשמינית הגמר, ולהתחיל הכל מחדש. אני לא אומר שפרגי יפסיד למוריניו - הרי הנבואה ניתנה לשוטים האחרים ההם - אבל תסכימו איתי שכל ההיסטוריה הטעונה והמשקל העצום שיש לעימות הזה רק הופכים את צמד המשחקים יונייטד־אינטר להרבה יותר מעניינים. בטח להכי מעניינים מתוך שמונת המפגשים שיתקיימו בשלב הזה של האליפות.

דרך שלא מובילה לרומא

תודות להגרלה - אותו אירוע שבו אנשים רציניים שולפים פתקים מתוך ביצי פלסטיק מגוחכות - אנחנו יכולים להמשיך להשתעשע בענייני שמינית הגמר. וחוץ מיונייטד־אינטר יהיו בשלב הבא עוד שני מפגשים מעניינים של אנגליה נגד איטליה: צ'לסי מול יובנטוס וארסנל מול רומא.

צ'לסי היא קבוצה פחות טובה מזאת של העונה שעברה, אבל תרגיעו: זה לא שאברם שלנו מאמן טוב יותר מלואיס פליפה סקולארי. האחרון זכה בגביע העולמי עם ברזיל, בעוד שההישג הכי גדול של אברם היה אליפות בליגה הישראלית המהוללת עם מכבי חיפה. הסיפור הוא כזה: בעונה שעברה רכבה צ'לסי על אדי הכריזמה של מיודענו מוריניו. זאת היתה הקבוצה שהוא בנה, שגרנט הצליח לייצב ולהביא עד לסף זכייה באליפות, כמעט זכייה בגביע הליגה וכמעט זכייה בגביע אירופה. את צ'לסי של העונה הנוכחית יותר קל לנצח, ויובנטוס - שחזרה לליגת האלופות רעבה מתמיד - בהחלט מתכוונת לנצל את זה.

גם ברקע המשחק הזה יש סיפור אנושי של מאמן, קלאודיו ראניירי. האיש אימן במשך ארבע שנים את צ'לסי, האוהדים אהבו אותו, והוא הגיע עם הקבוצה עד חצי גמר הצ'מפיונס ב־2004. אמנם זה היה כבר די מזמן, וראניירי הוא מאמן שלא זכה מעולם בתואר זולת גביע אחד בספרד, אבל הפעם יש לו חתיכת קבוצה מתחת לידיים. מספיק לראות את אלסנדרו דל־פיירו של העונה כדי להבין עד כמה הרעב שם כבד. יובה העונה היא קבוצה טורפת, לא מרחמת. אין לה את העומק של אינטר, ולכן היא כנראה גם לא תזכה באליפות, אבל כשמדובר בטורניר בשיטת גביע - כשמעכשיו צריך בסך הכל ?עבור בהצלחה שבעה משחקים כדי להיות אלופי אירופה - זה בהחלט אפשרי. 

לגבי ארסנל־רומא נגיד שזה נחמד לסמפט את ארסנל, אבל די ברור שהקבוצה הנוכחית של ארסן ונגר לא מספיק טובה כדי להרחיק מעבר לרבע הגמר - וגם זה לא בטוח. ונגר דבק בעיקרון של בניית קבוצה על בחורים צעירים, כישרוניים ונחמדים. רק שברמות הגבוהות זה לא עובר: צריך גם רוע, צריך גם ותק וניסיון. ואת אלה כמעט שאין לארסנל. בנוסף לכל הצרות, השחקן הטוב ביותר של הקבוצה, ססק פברגאס, נפצע ולא ישחק מול רומא - שמצידה תחסר כמעט בוודאות את פרנצ'סקו טוטי.

בלי טוטי זאת לא אותה רומא. זה היה כל כך בולט לעין בתחילת העונה, כשטוטי היה פצוע. איך שהוא חזר, העניינים התחילו להסתדר. נכון שרומא חולמת לשחק בגמר ליגת האלופות באולימפיקו, האיצטדיון הביתי שלה. אבל מה לעשות שהיא לא מספיק טובה.

עוד קצת מהליגה האנגלית, כי לא הזכרנו אותה כבר פסקה שלמה: ליברפול קיבלה בהגרלה את ריאל מדריד. אוהדי ליברפול שראו את ריאל בתקופה האחרונה אולי אמרו לעצמם שזאת אחלה הגרלה, אבל אני מציע גם להם להרגיע: ריאל שתתייצב מולם בסוף פברואר תהיה קבוצה שונה לגמרי. ראשית, המשבר הגדול כבר מאחוריה. ברנד שוסטר הלך, חואנדה ראמוס הגיע במקומו, ועוד מעט יתחיל להבקיע קלאס יאן הונטלאר, חלוץ הרכש ההולנדי החדש. ושלא יהיו טעויות, הוא יבקיע הרבה שערים לריאל. מעבר לזה נוסיף רק שחלק גדול מהפצועים יתאוששו בקרוב, והכי חשוב - ריאל תעלה למשחקים בצ'מפיונס ליג בלי שום כוונה לפשל. אולי הם לא יודו בזה, אבל את האליפות בספרד הם כבר הפסידו לברצלונה; הגאווה שלהם נפגעה קשה, והמשימה הכי חשובה כרגע היא ליגת האלופות. זה לא דבר שמומלץ לזלזל בו.

רפא בניטס יודע את זה יותר טוב מכולם: מאמן ליברפול הנוכחי נולד במדריד, היה ונשאר אוהד ריאל ומכיר את המועדון מבפנוכו. הוא שיחק בקבוצות הילדים של ריאל, ואחרי שהבין שכדורגלן גדול הוא לא יהיה, הפך בגיל 26 למאמן במועדון. תחילה בקבוצת הנוער, אחר כך בקבוצת המשנה, ולבסוף היה גם העוזר של ויסנטה דל בוסקה, מאמן הקבוצה הבוגרת. אחרי תשע שנים בריאל הוא עזב כדי להיות מאמן ראשי, וב־2004, אחרי שתי אליפויות עם ולנסיה, נחת באנפילד.

בכל מקרה, מבחינת רפא בניטס יהיו שני המשחקים מול ריאל מרגשים מאוד. כל המשפחה שלו גרה במדריד, וכולם אוהדי ריאל. מנגד, ליברפול הפכה בגלל בניטס לקבוצה האנגלית הכי אהובה בספרד, כשבהרכב שלה מופיעים לפעמים שלושה וארבעה שחקנים ספרדים. אחד מהם הוא פרננדו טורס.

"אל ניניו" היה כבר בגיל 19 הקפטן של אתלטיקו מדריד. ככזה הוא היה הדמות הכי אנטי־מדרידיסטה שיכולה להיות. מבחינתו משחק נגד ריאל מדריד הוא לא עוד משחק חשוב; זה המשחק שהוא הכי רוצה להבקיע בו ולנצח בו. באתלטיקו הוא מעולם לא הצליח לעשות את זה: את השער היחיד שלו מול ריאל הוא הבקיע בעונה האחרונה במדי הקבוצה, והמשחק ההוא הסתיים בתיקו. כשטורס יעלה למשחק מול ריאל בברנבאו, הוא ירגיש כאילו שהוא עדיין באתלטיקו. אני בטוח בזה. גם קללות אוהדי ריאל ושריקות הבוז שהוא יקבל מהם ירעננו לו את החוויה — ואף אחד לא יזכור באותו רגע שזה האיש שהביא לנבחרת ספרד את אליפות אירופה, עם השער בגמר מול גרמניה. מבאס? בטח. אבל לא כמו העובדה שגם הפעם, במדי ליברפול, לא נראה שהוא יהיה בצד המנצח.

ירידות חדות בבארסה

לפני שאנקוב בשמות העולות לרבע הגמר, אזכיר שבעיני רבים ברצלונה היא המועמדת הטבעית ביותר להגיע עד הסוף ולנצח את הצ'מפיונס ליג. הגיוני: היכולת שבארסה הפגינה בחצי הראשון של העונה היתה באמת מדהימה. כבר הרבה שנים לא ראינו קבוצה שמסוגלת לשמור על רמה כל כך גבוהה מדי שבוע. מצד שני אסור לשכוח שעברה רק חצי עונה, ושהתמזל מזלה של ברצלונה ואף אחד משחקני המפתח שלה לא נפצע באופן משמעותי.

"נגמרה תקופת ההתחייבות ל'אוטו'"!

אלא שהמזל הוא יצור חמקמק, ולא ייתכן שהוא יישאר תמיד בצד אחד. זה פשוט לא עובד ככה. מה שבטוח הוא שברצלונה צריכה לעבור את ליון, אלופת צרפת, כי היא פשוט הרבה יותר טובה. כמו שאמר ברנאר לאקומב, המנהל הספורטיבי של ליון, באשר לסיכויי הניצחון מול בארסה: "זאת משימה בלתי אפשרית. בערך כמו לקפוץ מעל משקוף עם שתי רגליים קשורות". לא שניסיתי, אבל זה באמת נשמע קשה.

גם לספרד, כמו לאנגליה, יש ארבע נציגות בשמינית הגמר - ולפי ההגרלה יש מצב ששתי הספרדיות היותר קטנות ימשיכו לשלב הבא: ויאריאל קבוצה טובה יותר מפנתינאיקוס, ואתלטיקו מדריד הרבה יותר מוצלחת מפורטו. לא שאתלטיקו קבוצה מושלמת, ממש לא. אבל החלק הקדמי שלה - אגוארו, פורלן, סימאו ומקסי רודריגס - הוא בוודאי אחד הטובים באירופה.

מה שמשאיר אותנו עם המפגש האחרון של המעמד הזה, באיירן מינכן מול ספורטינג ליסבון. נעשה את זה קצר: הגרמנים ישאירו מאחור את הפורטוגלים בלי להתאמץ יותר מדי, בתנאי שפרנק ריברי יהיה כשיר. ריברי הוא אחד מחמשת השחקנים הטובים בעולם, וכשהוא בשיאו - באיירן יכולה לנצח כל יריבה.

ועכשיו, ללא דיחוי נוסף, קבלו את רשימת העולות שלי לרבע הגמר: יובנטוס, ויאריאל, באיירן מינכן, אתלטיקו מדריד, ברצלונה, ריאל מדריד, רומא ומנצ'סטר יונייטד. ואם זה לא יקרה קודם לכן, ברבע או בחצי הגמר, יובנטוס וריאל מדריד ייפגשו ברומא ב־27 במאי, ויעלו לשחק בגמר ליגת האלופות.