מסע האופניים האחרון של אבא

אבא מעולם לא רכב על אופניים. גם לא השתמש באוטובוסים המפויחים של אותם שנים, אלא רק בחמורים, ואף זאת לעתים רחוקות, שעה שהצטרף לעגלתו של לוי הסבל, עגלון ירא שמים שחס כל הימים על חמורו ופסע לצדו והמושכות בידו. אבא פסע לצד השניים, שותק תמיד, ורק כשהגיע עמם לסוף דרכו טפח בידו על עורפה של הבהמה ובשמץ קידה אמר לה, "תודה." לפיכך, איש מבני הבית לא השתאה מעולם מפני מה היו נעליו של אבא ממוגנות תמיד בפרסות סוסים.

גם אחי הגדול והבכיר ממני בשנים לא רכב על אופניים. לא משום שהתאווה, כאבא, לחמורים, אלא משום שמעולם לא היה לו רכב חמודות שכזה. אך יום אחד, כשהגיע לפרקו וזיהה כתמי שפם ראשונים על שפתו העליונה, בא אצל אבא ובלשון תקיפה, שאפשר לא הייתה מניחה גם לפרעה מוצא לפשרה, תבע ממנו שיקנה לו אופניים. "חדשים עם פנס," הזהיר אותו. אבא ניסה לחמוק מן האסון, אך אחי לא הניח לו. "נערים אשכנזים בגילי כבר החליפו את הזוג הרביעי," הכריז על חרפתו, "ואני עדיין עם אותו חמור של עץ בחצר."

"אבא השתמש רק בחומרים" (צילום: ארז ארליכמן)

אבא שתק שעה ארוכה, שהסתיימה רק עם צאת השבת. מתפרנס היה אותם ימים כחנווני פשוט בחנות מכולת, שגם בימיה המפוארים לא הצמיחה לבעליה עץ של רימונים, ולפתע מסתער אחי על החנות ומאיים באופניו על חוסנה. לאחר צאת השבת, ועוד קודם שהצטרפנו אליו לברכת ההבדלה, רמז אבא לאחי שייגש אל זווית החדר, ושעה ארוכה התחנן בפניו בנימה מתרפסת שיסלק מעליו את אימת האסון. "אני מוכן, אם תרצה, לקנות לך משהו אחר," הבטיח לו, "אפילו ברט לשבת. אבל אופניים, אלוהים, בקושי יש לי בשבילכם כסף לנעליים."

אחי, שלא כאבא, לא המתין בתגובתו עד לצאת השבת הבאה, ועוד באותה שעה חרץ על אבא את דינו. "אם אתה לא קונה אופניים, אתה לא אבא שלי." אבא קיבל עליו בדומייה את התייתמותו מבנו, ועד יום מותו לא שבו השניים לדבר זה אל זה.

אלא שלא באופניים באתי להשיח עמכם, אלא בחג הפסח. אף שיש מי שטוענים שהוא הבכור והנאצל במועדי ישראל, בשכונתנו הוא היה העריץ והנוגש מכולם. הפורענות החלה מיד בתום חג השיכורים של פורים, שעה שנשותינו הטובות, חגורות באבנטי העבדות, החלו להסתער על הבתים במלחמה האינסופית אחר פירורי הלחם הבוגדניים.

רהיטי הבית נעקרו לחצר לקרצוף אכזרי. כלי המיטה נחבטו בפראות שלא הניחה לפשפשים כל סיכוי לחיים. כזה היה גם גורלן המר של אבני הרצפה, שאיבדו את זהותן מתחת לדליי האש והגופרית, שלא למנות בתוך פוגרום זה את בובות הסמרטוטים של הילדות שהושלכו יחד עם קללות אמותיהן לחבית האשפה. וכך, עם שהתקרב החג, כבר דמו נשותינו לפגרי עופות שנתלו לייבוש על אבני הגדרות.

אמא, כאחת מאותן שפחות, לא הותירה אף היא את משכנה נקי מאותה סופה. דשה, כתשה ואף עקרה בזעפה גם את אישוניו הנדהמים של העכביש שבזווית התקרה, עד שכעשרה ימים קודם לכניסת החג כבר דמה ביתנו הקטן לבית מחבוש. אין יוצא בו, ובוודאי שאין מי שנכנס בו, אלא אם כן עמדה עליך אמא ובאצבעות מאיימות, קוטלות מזיקים, חפרה בך בכל הכיסים, שמא הערמת עליה בפירור חמץ. ואז, משנפתחה בפניך סוף סוף הדלת, כבר הציף אותך הריח הפלאי שעלה מכל פינה בדירה הקטנה. ואף שלא זיהית את מחבואו, ידעת בוודאי את מוצאו - בית החרושת למצות של אדון הלפרין.

מכאן כבר קָצרה הדרך אל בית מקדשן של הנשים - המטבח. ומי שלא ראה בבוקרו של ליל הסדר מטבחן של נשים בשכונתנו, לא ראה מעולם שולחן של עליונים שהמלאכם מסיבים אליו ביום ההולדת של אלוהים. סירים רותחים מוצפנים בשמיכות צמר מזיעות, אוסף מבהיל של ירקות אימתניים, קנקני חרס תוססים של יין צימוקים, קערות הביצים השחומות בבצל, ולצדן דגי שבעת הימים מטוגנים בירק סוער של תבלין תימני.

סמוך להן, כסריסי מלכות, צלחות הפח הבוציות של החרוסת הממאירה, המאיימות לכלות בטעמן כל מזיק, ואפילו הוא סתם חרק תימהוני שחמק במרמה אל השולחן. ומעל אלה כולם תלויים לתפארת על ווי מתכת של תליינים כלי האוכל הממורקים, שנגעלו ללא חמלה בחבית הרותחים של מרת רומיה הזקנה.

כזה היה גם מטבחה של אמא באותו יום אחרון של עבדות - בוקרו של ליל הסדר. אלא שלא כשאר שפחות השכונה, קידמה אמא את הבוקר בשתי קערות התשוקה של עיסת הלביבות. בקערה העמוקה, העשויה נחושת מצהיבה, לשה את העיסה לכל בני המשפחה, אך בשנייה, הכמעט אפלה, העמידה את עיסתו של אבא. לתוך קערה זו, ולתוכה בלבד, הוסיפה את האימה: רצועות ממורטות של בצל ירוק, מתובלות באש הנוראה שעלתה מן הפלפל היבש האדום, שדי בקמצוץ ממנו להחזיר אפילו אפיפיור פולני בתשובה.

ליל הסדר - שולחן של עליונים שהמלאכם מסיבים אליו (צילום: עילית אזולאי)

אנו הילדים כבר ישבנו שעות אחדות קודם כניסת החג מסביב לשולחן הצהריים של אבא והמתנו בחרדה מעיקה ללהבה האדירה שתצא מנחיריו כבר מן הלביבה הראשונה. אך אבא בז לכבשן הנורא, כדרך שבז בחיוך מנצחים גם לפחדינו. תחב את הלביבה השנייה ולא חסך מעצמו גם את השלישית, כשאנו מסביבו מוסיפים וממתינים ברעדה לאש שתצא מנחיריו ותכלה בוודאי בזעפה גם את שעריה של עיר הבירה כולה. אלא שאבא, ושוב בחיוך תמים של מביס ממלכות, תלה את עיניו הרעבות באמא ושאל, "היכן השאר, אישה?" ואמא, שאפשר חששה כמונו לגורלה של עיר דוד, לא איבדה גם באותה שעה

את עשתונותיה ועצרה בו באותה לשון ברזל נקייה, "ומה יהיה אז, יוסף, על המזמור?" וזו אכן הייתה שעת רצון להביס אצל אבא את התיאבון. כי אבא אז זכר את שזכר מדי שנה, שבעת קריאת ההגדה הוא לבדו משאר בני המשפחה נהג לפזם בקולו העמוק והחם את המזמור המרגש בפיוטו, "בצאת ישראל ממצרים", כשאנו הילדים חותמים אחריו במקהלה עליזה את הפסוק האחרון, "ההופכי הצור אגם מים, חלמיש למעיינו מים."

אמא, אף שלרגע חדל לבה מלפעום, שבה לנשום, וכשהיא מסלקת מעליה את ידה של סבתא, כמעט ולעגה לה. "ואני כמעט האמנתי לך," אמרה ושבה ללוש את העיסה, ופתאום השגיחה שכל אותה שעה קערתו של אבא ריקה. "אלוהים!" קרעה מעליה את הסינר לרצפה והסתערה בעקבות סבתא אל שער החצר, "איפה יוסף?! איפה יוסף?!" שם, ליד השער, כבר המתין לה דודי, שהגיע אותה שעה מתוך האימה. חיבק אותה בשתי ידיו ואמר, "איננו."

אמא התמוטטה ועמה כל בני המשפחה. השכנים שנאספו אל הבית מיהרו לסגור תחילה את חדרו הקטן של אבא. חסו שם על הזיכרונות. על המיטה הריקה, כמו גם על אגרטל הנחושת שעל אדן החלון שבו שמרה אמא, בימי עונתה המותרים, את קטורת מי הוורדים.

אלא שאז, כמו צללה יד נעלמה מלמעלה, נפתחה לאִטה דלת חדרו של אבא, וכמו מתוך חזיון רפאים ראיתי אותו. את אחי הגדול. עמד שם יחף מול פני המיטה הריקה וביקש, בפנים שאזלו מהם החיים, רחמים על עצמו. גם כשאחזה בו אחת השכנות וביקשה להרחיקו מן החדר, הוסיף לאחוז מייבב בקרנות המיטה, "אבל אני באמת, אבא, לא רציתי אופניים."

הקבורה לא הרחיקה מן הבושה. את אבא השליכו, מחמת ההפגזות, אל בור העפר שנכרה בחיפזון בשדה הטרשים המעליב של סנהדריה, ומיהרו לשוב מאימת הצבא הירדני אל השכונה. בבית הכנסת, חרף האסון, התנהלה תפילת ליל החג בחגיגיות מופתית. סבא לא התיר למתפללים לשבש עליהם את שמחת החג, ואף התעקש לפזם עמם בהתלהבות אדירה את מזמורי ה"הלל". הוא גם לא נכנע לאבלו וענה באותה שמחה אמן גם על ה"קדיש", שבו חתמנו אנו, היתומים, את התפילה.

גם בתום התפילה לא ניכרו בפניו של סבא כל אותות של צער. לחץ בחמימות את ידי המתפללים, ואף האיר פנים לנשים שהיססו נבוכות לברכו. גם בדרכנו אל הבית לא הניח עצמו להצטער על כלום, וכמו פסע עדיין אבא לצדו, הפך פניו לאחור ומיהר בנימה קונדסית להריץ אותנו בעקבותיו, "מהר, אל תניחו לאליהו הנביא להקדים וללגום ראשון מן היין."

בבית כבר היה שולחן העץ הארוך ערוך ומתוקן לחג. מפת בד צחורה, מעונבת בפינותיה בגדילי ציציות, עטפה את השולחן ורמזה על סימניה המבטיחים של ההגדה. זרועו הנטויה של הכבש, קערת החרוסת, קרעי המרור ועל אלה קומתה הגמלונית של המצה השמורה. אמא ישבה אותה שעה על הספה הצרה ואימצה את אחותנו התינוקת בת הזקונים אל חיקה. פניה היו נטולי צבע. כך גם עיניה, שגוועו אפלות בחוריהן, ואף שמיהרנו עם בואנו להצטופף סביבה ולגונן עליה מפני שמחת החג המאיימת של סבא, לא זיהינו בה כל אותות חיים.

סבא, עם היכנסו אל הבית, שוב לא התיר לנו, כבבית הכנסת, לשבש עליו את החג. גם לא לאמא. וכשהשגיח בנו נאחזים עדיין נפחדים בשמלתה, הלם בכפו על השולחן וציווה על כולנו להיאסף סביבו עם ספרי ההגדה. הוא גם לא הניח לסבתא ההמומה לשקוע מולו כאבן שבורה על מקומה, ופקד עליה למהר ולמזוג אל תוך גביעי החרס העתיקים מיין הצימוקים, ואף להתקין עצמה לעבור על פנינו עם קערת המים המטהרים. ואז, כשנדמה היה שהכניעה לבסוף עריצותו את המשפחה, הייתה זו סבתא, שאולי לראשונה מיום שנישאה לו, עמדה ובפנים תקיפות מיאנה הפעם לעשות את מצוותו. "אי אפשר," אמרה בקול גדול, "הילד עדיין בוכה שם במרפסת."

דומה שרק באותה שעה נשבר גם לבו של סבא, וכמו לראשונה חש ששכל את בכורו. צנח בכבדות על מושבו שבראש השולחן, תלה את עיניו בשמשת חלון המרפסת ומלמל בקול חלוש, "הוא גם לא בא הערב לבית הכנסת." איש מבני המשפחה לא הפר את הדומייה. דומה שאותה שעה ציפור לא צייצה. עוף לא קרא. כולנו האזנו, כמו לרגלי ההר העשן, לגניחות הנוראות שקרעו שם במרפסת את גרונו של אחי. עמד שם וזעק, בשתיקה שאין אילמת ממנה, אל עבר שדה הטרשים של סנהדריה, וביקש שם מן העפר הטרי מחילה על עצמו.

ואז פתאום, מתוך דומיית הרפאים, עלה הקול. בתחילה צליל חלוש ורפה, קלוש כאוושת דמעתם של עצים בשלכת. אך במהרה התעצם הקול והלך, מקצה הארץ עד סופה, עד שדומה היה ששב גם ההר העשן מזעפו והאזין עמנו לפסוקי מזמור ההלל של אחי, "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז. הייתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו."

סבא ניסה להתרומם וכשל. אמא, כמותו, ניסתה אף היא לשווא לשוב ולנשום. והקול הולך ומתגלגל, מנער בבכי את העפר הטרי, וכשהגיע לפסוקו האחרון של המזמור כבר נאחזנו כולנו בשמשת החלון ובמקהלה אדירה, שבה בוודאי ניתנו בשעתו הלוחות בסיני, שרנו עמו את הניגון האחרון: "ההופכי הצור אגם מים, חלמיש למעיינו מים."

באותה שעה נפתחה דלת המרפסת ואחי נכנס פנימה. אמא היא שמיהרה ראשונה לשוב לחיים. חיבקה אותו בידה האחת אל לבה ונשקה על מצחו. "עכשיו, ילד, תשב לחג עם כולם." וסבא אז התרומם ממושבו, אחז בידו את הגביע ובקול כנוע ורפה עמד וקידש על היין. "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם."

"אבל, אמא," נדהם אחי ואחז שנית בכף ידה, "את הרי יודעת שיש לי כבר אופניים עם מנוע."

ואמא, מגביהה רק אז עיניה מעבר לעץ הברושים, השיבה, "זו לא אני, ילד, מישהו ביקש ממני למסור לך אותם."

מתוך "אדם שב אל ביתו", דן בניה סרי, הוצאת כתר, 233 עמ'