להחרים או לא? זו השאלה

ימים ספורים נותרו עד לבחירות ואני עדיין מתלבט בשאלה העקרונית: להחרים אותן או להצביע לאחת המפלגות הערביות? אני מניח שפלסטינים רבים המתגוררים בישראל (בזכות ולא בחסד) שרויים גם הם בהתלבטות דומה.

המצב האופטימלי מבחינת המיעוט הערבי הלאומי הפלסטיני במדינת היהודים, הוא החרמה קולקטיבית, באמצעות הכרזה של שלוש המפלגות הערביות על החרמת הבחירות כאות מחאה על מדיניות ממשלת ישראל בעזה, קרי: הריגת יותר מ-1,300 פלסטינים מבני עמנו, מחציתם ילדים, ונגד מדיניות האפליה הגזענית שהיא מנת חלקנו מאז הקמת המדינה על חורבות כפרינו ותוך גירוש בני עמנו.

אם ההנהגה הפלסטינית בישראל הייתה מוקבלת את ההחלטה הקרדינלית, ומובילה את קהל המצביעים להדיר את רגליו ולא להגיע לקלפי, היא הייתה מוכיחה קבל עם ועולם בגרות לאומית ומוסרית, ומשגרת מסר חד כתער לקברניטי המדינה: אנחנו מסוגלים להתארגן ולהוכיח לכל מי שעיניו בראשו כי האידיאולוגיה חשובה מהכיסאולוגיה. אבל העדר הסכמה כוללת בקרב הפלסטינים בישראל מחייב משנה זהירות בתהליך קבלת ההחלטות: הבטן אומרת להצביע, הראש נשאר אסרטיבי ואינו מתפשר על פחות מהחרמת הבחירות לפרלמנט הציוני.

דווקא הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשותו של השייח ראאד סלאח, הודיע כי החליט להחרים את הבחירות. התנועה תקפה באופן פרונטאלי את המפלגות הערביות כשהמוטו ברור: לא ייתכן שכשבעזה סופרים גופות של שאהידים, סופרים קולות בתחומי מה שקרוי הקו הירוק. תנועת בני הכפר הלאומית והחילונית הכריזה גם היא על החרמת הבחירות ממניעים אידיאולוגיים.

מנגד יש הטוענים שאי אפשר להפקיר את הכנסת לאביגדור ליברמן וחבר מרעיו, וכי חייבים להיות שם כדי לרסן אותו ואת שאר הגזענים. החרמת הבחירות תביא דווקא לתוצאה הרת אסון על הפלסטינים בישראל, ותחזק את הימין ואת הימין הקיצוני.

אך לעניות דעתי אין הבדל בין מרצ החדשה, הנחשבת לשמאל ציוני, ובין הבית היהודי שנחשבת למפלגה קיצונית. התמיכה במלחמה המשוגעת נגד עזה נרשמה מקיר לקיר.

המצדדים בהחרמה טוענים כי חברי הכנסת הערבים בכנסת לעומתית הם בגדר נוכחים נפקדים, השפעתם כמעט ואינה מורגשת בגלל משקלם הקטן יחסית, והתגייסות כל המפלגות הציוניות להכשיל כל הצעת חוק שמוגשת מטעמן. זאת ועוד: המחרימים טוענים כי ההשתתפות בתהליך הבחירות בישראל מעניק לגיטימציה לפרלמנט הציוני, שאינו מפסיק לחוקק חוקים אנטי ערביים, ועושה כל שביכולתו על מנת להשריש את מדיניות האפליה הגזענית.

בין המחרימים למתנגדיהם קיימת הסכמה כי המפלגות הציוניות, שמנהיגיהן קיבלו החלטה להחריב את הרצועה, כבר החלו במה שמכונה מבצע כיבוש המגזר הערבי, בעזרתם האדיבה של קבלני הקולות והמאכערים למיניהם. 

אם נחרים, יזכו המפלגות האלה מן ההפקר. מצד שני, גם אם נשתתף בבחירות אין ערובה לכך שהמפלגות הציוניות לא יקבלו נתח מקולות הערבים הפלסטינים בישראל. המשחק הזה מוכרע ולא נוכל לנצח את קבלני הקולות, שמנצלים את הבחירות להשגת טובות הנאה אישיות.

בינתיים, אני עדיין קול צף, ואם יורשה לי אני חייב להוסיף הערה אישית: באתר הרשמי של מפלגת ישראל ביתנו, מתפרסם מאמר שכתבתי, ולאחריו דרישה לשלול ממני את אזרחותי הישראלית, כי בלי נאמנות אין אזרחות. עלי להתוודות: הסכמתי לקבל את האזרחות הישראלית נובעת מחוסר ברירה. על מנת להישאר במולדתי הייתי חייב לקבל את הדרכון הישראלי. אם ליברמן לא מסכים לכך יש לי בשבילו הצעה מפתה: קום וחזור בעצמך למקום ממנו באת. 

זוהיר אנדראוס, מנכ"ל העיתון הערבי הישראלי "מע-אלחדת'" וראש הדסק הישראלי במכון הערבי למחקר התקשורת באנגליה.