אל פחד מאובאמה

ההנחה שראש ממשלה ישראלי אינו יכול לעמוד מול לחץ של נשיא אמריקני היא משוללת יסוד, בדיוק כמו ההנחה שמחלוקת בין ירושלים לוושינגטון פוגעת באינטרס הישראלי. הנחות אלו מבטאות אי-הבנה של המבנה השלטוני והלך הרוח בארה"ב. הן מנותקות מההקשר הרחב של יחסי ישראל-ארה"ב, מתקדימי העבר הקרוב ומתהליכים גלובליים המשפרים את מעמדנו בארה"ב. הן מעוותות את מהות מוסד המנהיגות.

דוגמא לכך ניתן למצוא כבר בספטמבר 1982, כשראש הממשלה מנחם בגין הצהיר ש"ישראל אינה רפובליקת בננות", ודחה על הסף את תוכניתו של הנשיא רייגן לנסיגת ישראל מיהודה ושומרון. למרות זאת ואולי עקב זאת, תקופת רייגן שידרגה את יחסי ישראל-ארה"ב באופן חסר-תקדים.

הנשיא האמריקני חזק, אך אינו כל-יכול. הקונגרס הוא הנציג האותנטי ביותר של הציבור האמריקני, המעריך פטריוטיות, מסורת, קוראי-תגר מנצחים, ורואה במדינה היהודית נושא פנימי-ערכי-חיובי ולא רק נושא חוץ.

כך לדוגמא, בערב פתיחת ועידת וואי באוקטובר 1998, נפגשה ההנהגה הדמוקרטית של בית הנבחרים האמריקני עם מזכירת המדינה, מדלן אולברייט, והבהירה: "אם הנשיא קלינטון יפעיל לחץ על ראש הממשלה נתניהו, יתייצב הרוב הדמוקרטי בקונגרס יחד עם המיעוט הרפובליקני נגד הנשיא (הדמוקרטי)".  

שני בתי הקונגרס - "בעלי המאה" בוושינגטון - מהווים מבצר תמיכה שיטתי בישראל, השווה בעוצמתו לנשיא. הוא הרי אינו יו"ר מפלגה וראש סיעה ואינו קובע את סדר היום בקונגרס. נאמנות המחוקקים נתונה בראש ובראשונה לבוחר/ת, לעקרון הפרדת הרשויות ולעצמאות הרשות המחוקקת.

תוחלת חייהם הפוליטיים של בתי הקונגרס (בחירות מדי שנתיים) שונה מתוחלת חיי הנשיא. ברצותם יבלמו, יקצצו, ירחיבו, או יזמו מדיניות. בשנים 1991-1992 העניק הקונגרס לישראל, למרות התנגדות עזה של הנשיא בוש, מענק חירום בסך 650 מיליון דולר ומערכות נשק בסך 700 מיליון דולר, בנוסף לסעיפי שיתוף פעולה נוספים. הקונגרס סיכל את כוונת בוש לקצץ בסיוע החוץ השנתי בסך שלושה מיליארד דולר, ויזם למרות התנגדות הנשיא, את הערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולר.

אילו פעלה ישראל לפי עצתו של ג'ורג' מיטשל, שהיה אז מנהיג הרוב בסנאט ("ארה"ב אינה מונרכיה והנשיא אינו מלך"), לא היה הנשיא מצליח לעכב את קבלת הערבויות. עד 1992 ראו ראשי הממשלה בקונגרס מוקד לעיצוב היחסים עם ארה"ב. אך מ-1992 רואים ראשי הממשלה בקונגרס "שחקן ספסל", ולכן פוגעים באינטרס הישראלי.  

הציר המרכזי של יחסי ישראל-ארה"ב אינו ציר הסכסוך הערבי-ישראלי, אלא ציר הערכים, האינטרסים והאיומים המשותפים. הקונגרס תמיד ונשיאי ארה"ב בדרך כלל לא מניחים לחילוקי דעות עם ישראל בהקשר הצר של הסכסוך הערבי-ישראלי להאפיל על ההקשר הרחב של היחסים, ולמנוע את פירותיהם.

לכן נחתמו הסכמים אסטרטגיים ב-1981, 1983 ו-1988, למרות העימות החריף והאמברגו הצבאי בעקבות הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, על אף הדחייה הבוטה של "תוכנית רייגן" וחרף מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה.

ההסכמים נחתמו עקב תרומה ייחודית של ישראל להרתעת משטרים רדיקליים, ליציבות משטרים ערביים חלשים פרו-אמריקנים, למאבק בטרור המוסלמי, לבלימת השפעת ברית המועצות במזרח התיכון, להשבחת המודיעין האמריקני, לפיתוח הגנה נגד טילים בליסטיים, לשדרוג המחקר והפיתוח של התעשיות הביטחוניות והאזרחיות ולהרחבת בסיס התעסוקה והיצוא של ארה"ב.

תודעת הגורל והאיומים המשותפים משתרשת בארה"ב מאז 11 בספטמבר, ומאז הפך הדיווח  על קורבנות אמריקניים של הטרור המוסלמי בעיראק ובאפגניסטן ליומיומי, תוך החרפת האיום המוסלמי על אירופה וארה"ב כאחד.

מנהיגות ראויה מבינה שעמידה בלחץ הוא חלק הכרחי ובלתי-נפרד מהחתירה למימוש היעד. זאת בעוד שבריחה מלחץ מלמדת על זניחת היעד. הדיפת לחץ מחייבת לעתים שינוי טקטיקה, אך לא שינוי היעד האסטרטגי.

בן גוריון, אשכול, גולדה, בגין ושמיר הבינו שהדיפת לחץ כרוכה בפגיעה בפופולריות האישית ובמחיר לאומי קצר-טווח, אך משדרגת את ההערכה והביטחון הלאומי ארוכי-הטווח. עד 1992 דחו מנהיגי ישראל בדרך כלל תכתיב ולחץ אמריקניים, ובכך תרמו לשיפור דרמטי של היחסים. אך מאז הופכים ראשי ממשלה את החשש מלחץ כזה לעילה לשינוי או נסיגה אסטרטגיים. בכך הם מכרסמים בתדמיתה של ישראל בארה"ב ובמזרח התיכון.

יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח-התיכון וארצות-הברית