כשצ'לן רגיש פוגש תזמורת איכותית
קונצרט הגאלה של יו-יו מא והתזמורת הסימפונית ירושלים, הציג דיאלוג קשוב ומדויק בין הצ'לן הוירטואוז והתזמורת המשובחת. הקונצ'רטו לצ'לו של דבוז'ק זכה לעוד ביצוע גאוני
אנטונין דבוז'ק (1841 - 1904) הוא מגדולי המלחינים במאה ה-19. את רוב חייו בילה בצנעה בצ'כיה מולדתו, אך את הקונצ'רטו לצ'לו כתב דווקא במהלך שהות בניו-יורק, ב-1895, לאחר שנחשף לקונצ'רטי צ'לו של מלחינים מקומיים. דבוז'ק לא היה הראשון לכתוב מוזיקה לצ'לו. מאות שנים לפניו כבר נכתבו יצירות לצ'לו סולו בידי ויואלדי, טארטיני ואחרים ובימיו שלו על-ידי מלחינים כרוברט שומן (1850) וברהאמס (עם הקונצ'רטו הכפול לכינור וצ'לו, 1887).
יו יו מא. דיאלוג מורכב ומדויק עם התזמורת (צילום: גיל יוחנן)
אבל דבוז'ק היה הראשון לכתוב קונצ'רטו שבו הצ'לו סולו הוא מרכיב היסוד ביצירה בעלת טקסטורה סימפונית שלמה. מדובר ביצירה מאתגרת ביותר וקשה לביצוע. קונצ'רטו וירטואוזי, שמצריך חילופי מעמדים מוזיקליים תכופים - מנגינה מהירה ודרמטית ועד למעמדים רומנטיים קורעי-לב, ומצלילים גבוהים במפתח סול למשיכות קשת ארוכות במפתח פה הנמוך. ואכן, כשהמלחין הגרמני הגדול יוהנס ברהמס, שמע את הקונצ'רטו של דבוז'ק הוא הגיב, נפעם "לו הייתי יודע כי ניתן להלחין קונצ'רטו לצ'לו מעין זה, הייתי מנסה להלחין אחד בכוחות עצמי!".
הופעת הבכורה של הקונצ'רטו התקיימה באנגליה, בביצוע הפילהרמונית של לונדון ובניצוחו של דובז'ק עצמו, ובתוך שנים ספורות נתקבעה במקום של כבוד על מדף היצירות הקלאסיות של כל הדורות. אגב, קוריוז קטן וצדדי: הצ'לן בקונצרט הבכורה ההוא, לפני יותר 110 שנים, היה האנגלי לאו שטרן שניגן על ה-General Kyd, צ'לו ייחודי מ-1684 שנבנה בידי אנטוניו סטרדיואריוס. לפני 40 שנה נקנה הכלי המפואר הזה בידי תזמורת לוס אנג'לס, והצ'לן הראשי שלהם, פיטר סטאמפ, ניגן עליו עשרות שנים. עד אשר, לפני ארבע שנים, נגנב הכלי, שהוערך ב-3.5 מיליון דולר, מביתו. מאוחר יותר כשנפוצו הידיעות על הגניבה, נבהל הגנב ונפטר משללו בפח אשפה גדול.
רומנטי וקשוב
יו-יו מא, נגן הצ'לו האמריקני ממוצא סיני (יליד 1955), נחשב לבכיר נגני הצ'לו בדורנו. הוא צ'לן רבגוני ויוצא דופן, שמנגן כמעט הכל – מיצירות בארוק מאוחר ועד למיטב היצירות הקלאסיות של המאה ה-19, ממוזיקת טנגו ארגנטינית ועד מוזיקת עם אמריקנית. הוא הופיע על מיטב במות המוזיקה הקלאסית בכל העולם, אך לא בחל גם בסדרות טלויזיה לילדים או בנגינת מוזיקת נושא לסרטים ("נמר דרקון"), או הופעה בטקס ההשבעה של ברק אובמה (ברביעייה עם יצחק פרלמן). לפני חודשיים, אגב, הוציא יו-יו מא תקליטור בשם "שירים של שמחה ושלום" (תחום שהוא עוסק בו גם חינוכית ופוליטית), בו הוא מארח שורה של אמנים כמו דייב ברובק וג'יימס טיילור, לנגינה משותפת של קטעים משלל סגנונות ותקופות (קלאסי, מוזיקת עולם, מוזיקה דתית ופופ).
הפרשנות שהפגין אמש יו-יו מא ליצירת המופת של דבוז'ק אופיינית לו: זו אינה נגינה סוחפת עזת-להט כביצוע הבלתי-נשכח של ז'קלין דו-פרה, גם לא הנוסח הדקדקני של פבלו קזאלס. הדבוז'ק של יו-יו מא הוא מעט איטי יותר, רומנטי, קשוב מאוד לדיאלוג שבינו לבין התזמורת ובינו לבין כלים בודדים (הכינור הראשון, האבוב, החליל), והוא מפכה בהמייה דקה בממשקי העצב היסודיים של היצירה המופתית הזו.
קינת שלמה המלך
לקונצ'רטו של דבוז'ק קדמה אמש יצירה נוספת לצ'לו: "שלמה", רפסודיה לצ'לו ותזמורת, שהלחין ארנסט בלוך. רק 20 שנה מפרידות בין מועד כתיבת הקונצ'רטו של דבוז'ק (1895) לבין זו של בלוך (1915), אך תהום סגנונית, עיצובית וקונספטואלית מפרידה ביניהן. דבר אחד, מכל מקום, משותף לשתיהן: הן יצירות מופת.
יצירתו של בלוך, המלחין היהודי-אמריקני יליד שוויץ (1880-1959), מושפעת ורוויה במוטיבים מוזיקליים יהודים. היצירה יוצאת הדופן הזו היא פרק מוזיקלי רצוף, נטול מבנה אחיד, גדוש בדיסוננסים ואקורדים אקזוטיים, שנע ממוזיקה לירית לדרמטית ושופעת ורוב הזמן - עצובה מאוד. על צליל הצ'לו שבמרכזו אמר בלוך עצמו כי "הוא כביר ועמוק יותר מכל שפה מדוברת". ואכן, תפקיד הצ'לו ביצירה הזאת מצטיין בעוצמה רגשית עזה במיוחד.
בתוכניה לקונצרט שהתקיים בניו-יורק ב-1933 כתב בלוך שקול הצ'לו ביצירה הוא קולו של המלך שלמה, והתזמורת היא קול העולם שסביבו. שלמה המלך, כפי שמתעצב בצליליו של בלוך, הוא אדם מלנכולי, שמצב רוחו נע בין קדרות מיואשת לעצב נוגה, והוא לעולם – גם על רקע מצהלות חצרו המלכותית – בודד מאוד.
את כל זה ידע יו-יו מא להעביר אלינו, תוך שהוא מקיים דיאלוג מורכב ומדויק עם התזמורת, והפעם ראויה התזמורת הסימפונית ירושלים לכל שבח. היא התמסרה לשרביטו של מנהלה המוזיקלי, המנצח ליאון בוטשטיין, והוכיחה שהיא יכולה להישמע עשירה, מדויקת ואיכותית. בוטשטיין, אושייה מוזיקלית ניו-יורקית רבת תהילה בפני עצמה (כמנצחה של תזמורת לינקולן סנטר בניו-יורק ומנהלה ועורך כתב העת Musical Quarterly), הוכיח שוב כי מנצח כריזמטי גדול ואינטלגנטי יכול לחולל קונצרט גדול. וכך היה אמש.
