בין סובין למסובין
"לונדון פינת בן יהודה" היא ממתק טלוויזיוני נדיר באיכותו. ירון לונדון, דינוזאור מודע לעצמו, יוצא למסע אישי במחוזות העברית ומה שעלול היה להפוך למופע התנשאות תרבותית, הוא למעשה מפגן יצרי של אהבה לשפה
סקרנותו של ירון לונדון גוברת על הציניות ההכרחית בעיסוק שבחר לעצמו והציניות גוברת על אהבתו העצמית. את שלושתן הוא מביא איתו אל המסך, בהתעלמות חיננית מן המצלמה הממוקדת בו. לכן, גם כשהוא בוחר להוביל סדרה תיעודית שעוסקת בלשון העברית מנקודת מבטו של דינוזאור – כפי שהוא קורא לעצמו – הפרק הראשון (והשני, שצפיתי בו רק בגלל הסקרנות), הם ממתקים טלוויזיוניים נדירים באיכותם, מטרידים ומצחיקים ומחכימים ומגרים למחשבה נוספת.
"לונדון פינת בן יהודה" היא מסע אישי במחוזותיה של העברית, והנוסע המתמיד – ירון לונדון – הוא הוותיק שבמאהביה הקנאים בתקשורת הישראלית. העיסוק בה הוא, על כן, יצרי ואישי עד מאוד, בלי משנה בלשנית או סוציולוגית סדורה, וטוב שכך: מצעד של ראשים מדברים מן האקדמיה היה מרדים מיד אפילו את אותם צופים שהלשון היא כלי העבודה שלהם. במקום להרדים, לונדון סוחף אותם למסע שלו, שמתחיל בטקס בירושלים, בו מעלים על נס את "אליעזר בן יהודה/יהודי מבדח/ מלים מלים, מלים מלים/ הוא בדה ממוחו הקודח" שלונדון כתב בימים בהם עוד ניתן היה לומר בפזמון משהו מעבר ל"אתה תותח".
"לונדון פינת בן יהודה" מה בין שחת לשחיטה? (צילום: נוני ירון)
כשנכדיו המצטרפים אליו למסע מתקשים להבין מהי "קנאות", הוא מביט בהם בחלחלה ובחמלה: אצל מאיר שלו הוא מוצא אופטימיות מופרזת ביכולתם של תלמידים להבין טקסט תנ"כי. בכיתה (אלמונית) בבית ספר תיכון, הוא מוצא נערים שאינם יודעים מהו "אבוס" בפסוק "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", וגם בין שחת לשחיטה אינם יכולים עוד להבדיל, גם לא בין סובין למסובין.
עצוב? לא מנקודת מבטו של דינוזאור מודע לעצמו, כמו גם ל"אנומליה ההיסטורית הלשונית" שהיא יופיה המשונה של שפה שהעירו אותה מתרדמת עמוקה, מדברים בה רק חמישה דורות ומתקיימים בה תהליכים מואצים של שינוי. "שתי שקל זה כמו גיר על זכוכית", אומר מאיר שלו. "אין לאף אחד בעולם זכות לתקן דובר ילידי", אומר פרופ' גלעד צוקרמן. "הפסדנו, הפסדנו", אומר דן כנר, דוברה של לשון מעונבת ומצועצעת. "אתה רוצה שיבינו אותך", טוענים כנגדו תלמידים שלשונם תהיה בעיניו תמיד דלה משלו, תכליתית ותמציתית ולא ספרותית.
שלו ולונדון. אופטימיות מופרזת? (צילום: אסף שוסטר)
אברי גלעד וג'קי לוי, שמחפשים מלים חדשות לסכין החשמלית של השווארמה ולג'יפה שבכיור אחרי שטיפת כלים, זוכים לאותו מבט חומל-מתעניין-מתחלחל-מופתע שלונדון נועץ באנשים שהוא מקשיב ללשונם. יכולת ההקשבה שלו – חלק מן הפרסונה הייחודית שהוא גורר למסך – היא אחת הסיבות לכך ששעה שלמה של נוסטלגיה ללשון של פעם, נחלת דוברים מעטים בלבד מבני האליטות התרבותיות, הופכת לטיול שהצופים בו מקווים שלא יסתיים: כשמצטרפים אליו, שוכחים שהוא נוסע למחוזות הגעגוע הפרטיים שלו. הגעגוע, כמו גם החלחלה מפני הקיים, אינם אלא טרוניות מחזוריות לגמרי, ולא רק נחלתם של דוברי עברית עשירה, רהוטה ומרוצה מעצמה.
בלי מורא ובלי בושה
"העברית החיה במצבה של היום יותר משהיא מתקנת אותנו היא מקלקלת אותנו. ובארץ-ישראל יכול חנוך מסורס ומקולקל לגרום לנו אסון רב, מחמת שהוא מוריד את כל הגובה התרבותי שלנו... אנו מוצאים כאן בארץ-ישראל כלי פגום, כלי קהה שלא יצלח אפילו לשמש לחלק העשירי של העושר התרבותי שקלטנו והבאנו מן החוץ... ואם בשביל הדור הישן אין הדבר מסוכן כל-כך, מפני שסוף-סוף הוא משתמש עוד בכלים אחרים, בלשונות אחרות – הרי בשביל הדור הגדל כאן זוהי סכנה גדולה", כך בנאום של ח.נ. ביאליק לפני שמונים שנה, ב-1929.
הלשון המדוברת אכן השתנתה כמעט לבלי הכר, אבל הטרוניה – פרי התחושה שפעם היה כאן טוב יותר – היא באמת בעיה של טהרני לשון ולא של הלשון עצמה, שהיא תוצאה של תהליכים חברתיים מורכבים, שהיא תהליך מתמשך של הסכמה ודחייה מטעם דובריה, שיופיה מצוי בעושר שעדיין שמור לבעליה.
התסכול על כך שאינה נחלתם של רבים יותר, אלה המעדיפים לתקשר זה עם זה בתמציתיות ובדלות ובתכליתיות, היה יכול להפוך למופע של התנשאות תרבותית אילולא ידע לונדון להפגין בפני המצלמה את כל עוצמת אהבתו ללשונו, בלי מורא ובלי בושה. כדי להתוודע לאהבה הזאת, רצוי להיצמד ליס דוקו ביום רביעי הבא, אז ינסה לונדון להבין כיצד כותבים שיר אהבה עברי עדכני, וילמד מיוני בלוך ומאיל גולן ומיוסי גיספן, אביו הרוחני של "אתה תותח", מה אפשר לומר מבלי להסתכן בדקירה באירועים בהם שרים "אתה תותח" (החשש מדקירה עולה בדבריהם של גיספן וגולן, לא ביחסו של לונדון אליהם). ועוד הוא ילמד לחזר בצ'אט ולהיאנח בבדידות בחדר העבודה שלו ויגלה שאנחנו חיים בזירה לשונית כוחנית, הרסנית ומצומצמת.
מ"יס" קיבלתי רק שני פרקים, ועכשיו אני מחפשת מחוברים ללווין שירצו לארח אותי בימי רביעי הבאים. תקרובת- עלי. אפיפיות, מישהו?
