ציווי גיאוגרפי בדרך לקלפי
דווקא המערכה בעזה הוכיחה כמה סכנות טמונות בהפקרת המותניים הצרים של המדינה לוויתורים טריטוריאליים
"אם תקום מדינה פלסטינית נפרדת, היא תהיה חמושה מכף רגל עד ראש. יהיו בה גם בסיסים לכוחות המחבלים הקיצוניים ביותר, ואף הם יהיו מצוידים בטילי כתף נגד מטוסים וטנקים, המסכנים לא רק עוברי אורח, אלא כל מטוס ומסוק שימריאו בשמי ישראל". (שמעון פרס, כעת מחר).
בעוד מספר יבחר עם-ישראל ממשלה חדשה, שתיאלץ כנראה לעמוד בפני אתגרים שמבחינות מסוימות נראים חסרי-תקדים במורכבותם ובמשמעותם האסטרטגית. חיוני שהבאים להטיל את פתקיהם בתיבות ההצבעה יבינו היטב את השלכות הטמונות במדיניות המפלגות.
בהקשר זה, דבריו של פרס אינם רלוונטיים כעת פחות משהיו כשנאמרו לפני יותר משלושה עשורים. זאת למרות שכיום אין כמעט סיעות פוליטיות שכופרות בכך שבסופו של דבר תיאלץ ישראל לסגת מחלקים נרחבים משטחי יו"ש, ואולי אף מכולם. לרוב הנימוק "המנצח" שמובא כדי "להוכיח" שמעשה הנסיגה אינה רק צעד רצוי אלא בלתי נמנע, הוא הנימוק הדמוגרפי. כמובן, אין להקל ראש בחומרתה של סוגיה זו, אך ראוי שהציבור יהיה מודע לכך שקיים ציווי נוסף, ציווי שלמרות שהאיום הכרוך בו אינו פחות חמור, הוא דוחק הרבה יותר. התמודדות עמו מחייבת הימנעות מנסיגה. זהו הציווי הגיאוגרפי.
הגורם הגיאוגרפי מהווה יסוד חיוני בעוצמתה הלאומית של כל מדינה, בייחוד בעידן של נשק מודרני רב עוצמה. לגורם הגיאוגרפי שני מרכיבים: מרחב טריטוריאלי ומבנה טופוגרפי, שקובעים במידה רבה, אם כי לא באופן מוחלט, את הפגיעות האסטרטגית של מדינה, קרי: הקלות בה ניתן לפגוע במגוון רחב של מטרות אסטרטגיות בתחום גבולותיה.
מטרות אסטרטגיות
למימדיה הטריטוריאליים המזעריים של ישראל יש משמעות אקוטית ומרחיקת-לכת, וזהו שיקול שאליו יש להתייחס בטרם ממשלה אחראית כלשהי תוכל להעלות על דעתה העברת השליטה על "הגדה המערבית" למשטר פלסטיני. ככלות הכל, ממדרונותיהן של גבעות אבן-הגיר המיתמרות מזרחית מ"הקו הירוק" ומהוות החלק ניכר מהשטח שנועד למדינה פלסטינית עתידית, כל המטרות הפוטנציאליות ברשימה להלן יימצאו בתוך טווח הנשק, המופעל כבר היום נגד ישראל מאזורים שנמסרו לשלטון הפלסטינים.• שדות תעופה אזרחיים וצבאיים, כולל נמל התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל
• נמלי-ים ובסיסי חיל-הים
• מתקנים ומערכות תשתית חיוניים
• מערך התעבורה היבשתית (כולל כבשים ומסילות ברזל)
• תחנות כוח מרכזיות
• הפרלמנט הלאומי ומרבית משרדי הממשלה
• מוקדים חיוניים של ממשל אזרחי ופיקוד צבאי
• 80% מאוכלוסייה האזרחית ומהפעילות הכלכלית.
צילומי השטח מסביבות הכפרים רנתיס וא-לובאן, הסמוכים לבית-אריה ועופרים וסילת-א-דהר שקרוב לחומש, ממחישים היטב את חומרת המשמעות הביטחונית של הציווי הגיאוגראפי ואת חריפות הסכנות העלולות להתעורר מהעדר התמודדות הולמת עמו.
הם מוכיחים באופן חד משמעי עד כמה חשופים ופגיעים יהיו אתרים אסטרטגיים חיוניים וריכוזי אוכלוסייה אורבאניים עיקריים, אם תיסוג ישראל מהשטח ההררי המשתרע מזרחית למישור החוף, ומדגישים ביתר-שאת את שליטה המוחלטת שתהיה לפלסטינים על טרמינל הנוסעים ומסלולי ההמראה בנמל התעופה בן גוריון, מגדלי עזריאלי ומרכז תל-אביב, מגדלי אקירוב (ומעונו של שר הביטחון) וצפון תל-אביב, מגדלי מתחם בורסת היהלומים ברמת גן, תחנת הכוח רידינג וגוש דן הצפוני, תחנת הכוח בחדרה (אורות רבין) ופאתיה הדרומיים של קיסריה.
העימות האחרון בעזה לא מאפשר עוד להתעלם מהאפשרות שהסכנות הגלומות באיום זה אכן יתממשו. לא ניתן עוד לבטל את החשש מהן כ"ספקולציה חסרת-בסיס" או "הפחדת-סרק" מצד הימין הקיצוני. כיום חובת ההוכחה היא דווקא על אלה הגורסים שהן לא יתממשו.
כשמתבוננים בצילומים ניתן להבין מדוע בזמנו חש פרופ' אמנון רובינשטיין שכיהן כשר מטעם מרצ במספר משרדי ממשלה, צורך להזהיר שמדינה פלסטינית "עלולה להיות ראש-חץ המופנה אל לב-לבה של ישראל, כשמאחוריו כל עוצמתו של העולם הערבי". הוא חלק על דעתם של תומכי הנסיגה שטענו "כי אם יאיימו עלינו תותחים מקלקיליה, נאיים אנו בתותחים על קלקיליה". הוא הגיב לכך באומרו: "ישראל הקטנה והחשופה לא תוכל להתקיים ולשגשג אם יופגזו ויחובלו ריכוזיה העירוניים, נמל התעופה הפגיע שלה וכבישיה הצרים והמתפתלים" (הארץ, 6.7.1986).
על כן, רגע לפני הטלת פתק ההצבעה בקלפי, נראה שהתבונה והאחריות מחייבות בדיקה חוזרת של מצעי המפלגות טרם הבחירה בהן; נראה שהפיכחון וכובד-הראש מחייבים לוודא שהמפלגה עבורה מתכוונים להצביע אכן מציגה אסטרטגיה משכנעת להתמודדות עם הסכנות העלולות להתעורר מהציווי הגיאוגרפי, מעבר להבעת התקווה שהן לא יתממשו.
ד"ר מרטין שרמן, החוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב
לפנייה לכתב/ת 
