הוא ישב מול המחשב וקיווה שאשתו לא תיכנס
היא שאלה אותו אם הוא רוצה לשאול אותה מה היא לובשת. הוא שאל אותה מה היא לובשת וכתב את המילים שלה במחברת שורות. אחר כך צייר משהו במחברת שנראה כמו פנים של אשה שלובשת כובע מצחיק. את הגרביים צבע בעט אדום, וכך הרגיש קרוב יותר אליה. במרחק הליכה. סיפור לשבוע חדש
לפני שהספיק לשאול אותה את השאלות הנדרשות אמרה שהיא יודעת שאצלו כל כך הרבה יותר חם, ואם רק ידבר אל המיקרופון של המחשב כמוה - היא תתחמם. בלי שיעשה כלום. בלי שיגיד מילה. בלי שישכנע אותה שאצלו נעים. אבל שינשום. "תנשום", אמרה לו, "תנשום רגיל".
הוא ישב על כסא העבודה שלו וקיווה שאשתו לא תיכנס לחדר. זה היה יום חמישי וסוף השבוע ובאופן יחסי לתל אביב גם די קריר. קצה חודש פברואר, מהצד של האביב. האוזניות הגדולות שמהן יצא מיקרופון החביאו חצי מראשו, ובידיו הפנויות שיחק עם הצעצועים שאסף על השולחן. כל מיני חלקים של זה וחלקים של ההוא. הוא היה גבר והוא שיחק בחלקים ההם שלפעמים התחברו בצורה שגרמה לו להרגיש טוב יותר.
היא שאלה אותו אם הוא רוצה לשאול אותה מה היא לובשת. הוא שאל אותה מה היא לובשת, וכשהיא תיארה לו הוא כתב את המילים שלה, משמאל לימין, בתוך מחברת שורות. וכך זה נראה:
Red socks, tiny underwear with some silk on it, a blue sweatshirt, a wool scarf, a funny hat
הוא סימן את המילים funny hat, בקו. אחר כך חשב על זה וצייר משהו במחברת שנראה כמו פנים של אשה שלובשת כובע מצחיק. את הגרביים צבע בעט אדום, וכך הרגיש קרוב יותר אליה. במרחק הליכה.
"אם אתה רוצה לדעת", אמרה לו, "יש לבעלי תוכנה יעילה, שמחשבת כמה צעדים צריך לצעוד מכל מקום לכל מקום. אם אני כותבת את השם של העיר שלי ואת השם של העיר שלך, תל אביב, ולוחצת על הכפתור הזה... הכפתור הזה, ככה... אז אני מקבלת את התשובה הבאה... כן, זה בדיוק תשעה מיליון, שש מאות חמישים וארבעה אלף צעדים".
"ואם אפשיל את הסווטשירט מעל החזה שלי?"
הוא היה רץ את המרחק הזה אם היתה אומרת לו שהיא מוכנה בשבילו. מוכנה במובן ההוא.
היא שאלה אותו מה דעתו שתחליף את ה-רד סוקס שלה ב-ילו סוקס? הוא היה בעד. ומה דעתו אם תוותר לכמה דקות על הטייני אנדרוור? "כן", אמר. בחדר העבודה שלו הורמה היד למעלה. הוא הצביע בעד. "ואם אפשיל את הסווטשירט עד מעל החזה שלי, זה יהיה טוב?"- "כן", חזר על המילה הכי נכונה עבורו, "אבל תשאירי את הכובע המצחיק, בסדר?"
האמת שלא היה לה כובע מצחיק, והשיער שלה היה פרוע, והיא היתה עירומה, למרות שבחוץ באמת היו 44 מעלות מתחת לאפס. זה הפרט היחידי שלגביו לא שיקרה. היא ידעה את החוקים של המשחק ולכן הלבישה את עצמה, בעיקר במילים. היא בחרה בעצמה את הצבעים.
השמש כבר ירדה על תל אביב. ובאלסקה היתה שעת צהריים מוקדמת, אבל הלילה הוא התהלך עירום ברחובות העיר הקפואה. היא ראתה אותו, את האיש שלה בתל אביב. למרות שלא תיאר את עצמו, היא ראתה אותו. אולי חוש של אינואיטים.
מטיילת בעיקר בתוך גבולות הפנטזיה שלה
אבי סבה היה דמות ידועה, מין ראש שבט. גם אביה נחשב כאחד מנכבדי האזור. והיא – היא החליטה לחיות את החיים שלה באופן הטוב ביותר בשבילה. עבדה בקיצים בתור מדריכת תיירים ובחורפים הצטרפה למשלחות מדעיות שחקרו כל מיני דברים שהיה מעניין לחקור באזור שלה. שגרת יומם של בעלי חיים על סף הכחדה, תופעות מזג אוויר, פולקלור מקומי וכיוצא באלה. בחודש ההוא לא היה הרבה מה לעשות, לא הגיעה אף לא משלחת חוקרת אחת, וכך מצאה עצמה מטיילת בעיקר בתוך גבולות הפנטזיה שלה.
"כמה ילדים יש לך?" שאל אותה. זה אמנם לא היה העיתוי הכי מוצלח, כי היא כבר היתה בדרך לאנשהו, והוא היה בדרך לאנשהו, ואפשר לומר ששניהם היו בדרך לאותו המקום, אבל הצורך הזה תקף אותו, כי אולי, מי יודע, אולי יש סיכוי להבין איזה משהו גדול יותר, או להתרגש ממציאות קרובה. היא לא היססה ואמרה לו שיש לה שניים, לאחד קוראים ככה ולשני קוראים ככה.
הוא הפך דף במחברת וכתב את שמותיהם. אחר כך, במהלך השיחה, החליף בין העמוד הראשון לעמוד השני, מביט מקרוב על עולמה של האשה.
ברדיו הקטן שאבא שלו השאיר לו כמזכרת ניתחו את תוצאות המבצע הצבאי האחרון. נשים היו הסיבה היחידה שלו להתנתק מהצורך לדעת מה קורה במדינה. הם אמרו שבאופן כללי אפשר להיות מרוצים מההישגים הצבאיים ולקוות שבזירה המדינית לא ננחל מפלות. הוא הוריד את מכנסיו ואת חולצתו. מה נותר לו מלבד גאווה לאומית וזוג התחתונים הירוקים שאשתו קנתה לו בתחילת אותו שבוע.
ואז היא התחילה לגנוח
הוא סיפר לה איך נראה החדר שלו ואיך הוא נראה, למרות שלא ביקשה, אלא פה ושם אפילו התעקשה שהתיאורים שלו מפריעים לה לראות אותו בבהירות האסקימוסית הנחוצה. ואז התחילה לגנוח.
השכנה נכנסה אליהם לדירה עם איזו בעיה של מסים עירוניים וביקשה מאשתו שתעזור לה להבין על מה היא נדרשת לשלם. הוא חשב על דלת העץ העבה ביותר בעולם שדרכה אי אפשר לשמוע כלום - חוץ מרוחות הנושבות באלסקה.
כשהאוויר קר יותר מקרח, וקירות הבית הם כל מה שמפריד בין הכפור שבחוץ לחיים שבפנים, היא שיחקה את המשחק בשבילו. היא לא היתה בטוחה שזה מה שיביא אותה לאיזה שיא, מהסוג הדרוש, אבל השתכנעה שזה יעשה לו משהו, לאיש שלה בתל אביב, ואולי זה יחזור אליה, מתישהו, באיזה רגע.
העור שלו הצטמרר, והגוף נהיה קל, כל יכול. הוא לחש את השם שלה בכל פעם שגנחה, והיא נהנתה מזה.
"נילאק", אמר.
נילאק. חתיכה של מים טריים שזה עתה קפאו.
ראתה אותו בדמיונה רץ את כל עשרת מיליוני הצעדים ומגיע אליה ודופק על הדלת ומנער את עצמו מטיפות הקרח ומשליך את המעיל העבה על רצפת העץ ותופס אותה בשתי ידיו הישראליות, הצבאיות, השזופות כמו ידיהם של התל אביבים הצבאיים, ואז הולך איתה אל חדר השינה שלה, ארבעה מטרים על חמישה מטרים ועשרים סנטימטרים, לא כולל חדר האמבטיה הצמוד עם הג'קוזי החדש שמעליו תלוי ראש האיל שבעלה הביא מקנדה במחיר מצחיק.
זה הכל היה מצחיק, ביום ההוא.
"מתוקה", אמר לה בשפה שלה, "אני מקווה שאת לא קופאת בשבילי".
זאת היתה הגניחה הכי חזקה שהוא שמע.
הוא כנראה הבין. הבין שהיא כנראה ניצחה את המשחק בשבילם.
"אני עירומה עכשיו", אמרה, והוא לימד אותה להגיד את זה בשפה שלו. בתל אביבית צבאית. "אני עירומה עכשיו", חזרה, "אני עירומה, עכשיו".
הם היו מחובקים מאוד, בין שתי הערים
היה לה מבטא לא רע, בתור בת אלסקה, וזה קירב אותו אליה, עוד. הם היו מחובקים מאוד, בין שתי הערים, ושניהם כבר היו עירומים, והוא אפילו לא שאל את עצמו אם דלת חדר העבודה שלו נעולה, אבל התפלל שאף אחד לא ינסה להתעניין בשלומו, מלבד זאת שנתנה לשלומו משמעות מחממת ברגע ההוא.
אחר כך הם דיברו על שירה.
היו לה כמה שירים שידעה בעל פה, והוא ציטט מספר שהוציא מארון הספרים שבחדר העבודה. מזל שהיה לו השכל להעביר לשם את ספרי השירה. אחדים מטובי המשוררים, חלקם ילידי העיר, נטלו אם כך חלק בחגיגה.
היא אהבה את אלתרמן יותר מהשאר, אמרה שהוא מרגיש לה חי. הוא חשב אותו דבר על המשוררת המתה שמתוך כתביה הקריאה לו. משהו על שמש שנאכלה על ידי הלוויתן הגדול ועל כלבי הים שהחלו לשיר את שירם העצוב. גם המשוררת שלה כבר היתה מתה ומזה חצי מאה לפחות.
מאוחר יותר, אחרי שנרגעו, לימדה אותו בקול משועשע שאקילוקיפוק הוא שלג רך, אפוט הוא סתם שלג, פוקאק הוא פתית שלג בודד וקוואנייט הוא השלג הנופל.
בסוף זה היה הרעב הפשוט שהפריד ביניהם.
הם החליטו לא לדבר שוב.
היא אמרה שבחרה את השם שלו מתוך רשימת אנשים שגרים בעיר שלו, ושממילא שום שיחה שנייה לא תשווה לזאת הראשונה. הוא הסכים. ידע שיהיה לו קשה לא לשמוע את קולה של האינואיטית בעלת האף הקפוא, אבל הסכים. מאוחר יותר יתחרט על זה, אבל היא כבר תאבד את הרשומה שאליה הגיעה באקראי ותמשיך אולי באיזה עתיד רחוק לגבר בעיר חמה כמו שלו, אבל אחרת.
אשתו צעקה מעבר לדלת שצריך לסדר את השעון של הדוּד. הוא נפרד מנילאק בפעם הראשונה והאחרונה, צמרמורת לאורך הגוף, ואז סגר את המחשב, יצא מחדר העבודה וניגש אל לוח החשמל. הוא כיבה את המתג של דוד החשמל ונעמד מול השעון המקולקל, ביד אחת אוחז במברג ובאחרת עדיין מגשש אחר קימורי גופה של האשה בעלת העור החם.
הוא לא התמהמה והתחיל לפרק את השעון. צריך לסדר את זה, אמר לעצמו, ואחרי שסיים לטפל בשעון והפעיל אותו בהצלחה התיישב בפינת האוכל עם אותה מחברת שממנה תלש זה עתה שני דפים ואז כתב את כל הדברים שדורשים תיקון בבית ושעדיין לא הספיק לטפל בהם.
לפנייה לכתב/ת 
