איינשטיין בירושלים
86 שנים לנאומו של אלברט איינשטיין בהר הצופים. מסתבר שחלקו של אחד מגדולי המדענים בהיסטוריה, בהנחת היסודות להשכלה הגבוהה במדינת ישראל, היה גדול ומשמעותי
בפברואר 1923 בא אלברט איינשטיין (1955-1879) עם אשתו אלזה לביקור של עשרה ימים בארץ ישראל. הוא ביקר בערים ובמושבות, בבתי-ספר ובמוסדות תרבות, במפעלי תעשייה וחקלאות. שיאו של הביקור הייתה הרצאה שנשא בירושלים ב-7 בפברואר, על הר הצופים, במקום שבו נפתחה שנתיים מאוחר יותר האוניברסיטה העברית (אבן הפינה לאוניברסיטה הונחה ב- 1918). במעמד נכחו הנציב העליון, פקידי המנדט הבריטי, ראשי היישוב היהודי, נציגי הקהילה הנוצרית וקהל רב. מנחם אוסישקין (1941-1863), ממנהיגי התנועה הציונית אשר קבע את ביתו בירושלים מ-1919, פתח את האירוע. הוא פנה אל הקהל במלים נרגשות:
"לפני שלושת אלפים שנה בנה המלך שלמה על הר המוריה בית לאלוהי העולם, ותפילתו הראשונה בבית הזה הייתה שהבית יהיה בית תפילה לכל העמים. עכשיו כשאנחנו בונים את הבית הזה הננו מתפללים שהבית יהיה בית מדע לכל העולם. פרופ' איינשטיין, עלֵה על הבמה המחכה לך זה אלפיים שנה".
איינשטיין פתח את הרצאתו בעברית: "גם אני מאושר שהנני קורא את הרצאתי בארץ, שממנה יצאו תורה ואורה לכל העולם הנאור ובבית המוכן להיות מרכז לחוכמה ומדע לכל עמי המזרח. לצערי אינני יודע לקרוא את הרצאתי בשפת עמי ומוכרח אני לעבור לשפה המובנת לכולכם, השפה הצרפתית".
כתב של העיתון "דואר היום" תיאר את ההרצאה ביום המחרת במילים נלהבות: "(איינשטיין) הוביל את שומעיו בתוך שבילי הרקיע, הוא דיבר על התנועה ועל הגדרת הזמן ועל הכובד של קווי האור וכו' וכו', עיקרי תורתו עד כמה שאפשר להסבירם לקהל הרחב ... גם אלה שלא ירדו לעומקה של ההרצאה לא השתעממו. ... כשגמר את הרצאתו, שנמשכה כשעה וחצי, התפרצה סערה של מחיאות כפיים".
הרצאה זו של איינשטיין נחשבת להרצאה המדעית הראשונה באוניברסיטה העברית, שהתקיימה עוד לפני פתיחתה הרשמית. באותה שנה האציל איינשטיין מיוקרתו גם לפרסום המדעי הראשון של האוניברסיטה, כאשר הסכים לשמש כעורך של הכרך הראשון של "כתבי האוניברסיטה ובית הספרים בירושלים". הכרך הזה הוא אוסף מאמרים במתמטיקה ובפיזיקה, אשר נכתבו במיוחד לפרסום בקובץ זה ולא פורסמו בשום מקום אחר. כל אחד מן המאמרים מופיע בשפת מקור (גרמנית או אנגלית) ובתרגום לעברית. זה היה הניסיון הראשון להציג מחקר מדעי מודרני בשפה העברית המתחדשת. בהקשר זה מעניין לצטט את הערת המערכת שבפתח הקובץ: "מאין טרמינולוגיה עברית קבועה למדעים המדויקים לא היינו רשאים לנעול דלת בפני חידושיהם של המתרגמים".
איינשטיין לא הסתפק בתפקיד העורך, אלא תרם לקובץ הזה גם מאמר שלו, שכתב עם יעקב גרומר, פיזיקאי יהודי צעיר שעבד איתו בברלין. גרומר גם תרגם את המאמר לעברית. המאמר הזה שייך לעבודותיו של איינשטיין במסגרת החיפושים שלו אחרי תורת השדה המאוחד, שמטרתה הבאת כוח הכבידה והכוחות האלקטרו-מגנטיים למסגרת אחת. יש בו הערות על רעיון שהציג באותם הימים בפני האקדמיה בברלין מדען צעיר בשם תיאודור קאלוזה (Kaluza), המציע להרחיב את המודל הארבעה-ממדי של המרחב-זמן של איינשטיין למודל חמישה-ממדי, אשר בו מייצג הממד החמישי את המטען החשמלי. המאמר הזה, אשר התפרסם במקום נידח ויוצא דופן, מוזכר מדי פעם בשנים האחרונות במסגרת הגלגול המודרני של המאמץ של איינשטיין לנסח תיאוריה המאחדת את כל הכוחות הידועים בטבע, המכונה "תורת המיתרים".
ארבע שנים לפני ההרצאה על הר הצופים, בשנת 1919, נענה איינשטיין בחיוב להזמנתו של חיים ויצמן (1952-1874), שהיה אז נשיא התנועה הציונית ומאוחר יותר נשיאה הראשון של מדינת ישראל, להצטרף לתנועה הציונית. איינשטיין זכה באותה שנה לתהילת עולם בעקבות הממצאים של משלחת אסטרונומית של החברה המלכותית הבריטית, אשר אישרו את אחת המסקנות של תורת היחסות הכללית, הקובעת שהמסלול של קרני האור מכוכבים רחוקים מתעקם בשדה הגרביטציה של השמש. התייצבותו של איינשטיין לצדה של התנועה הציונית הביא לה יוקרה רבה. זמן קצר לאחר מכן תיאר אותו ה- Times of London כציוני נלהב, שהבטיח לקחת חלק ביוזמה להקמת אוניברסיטה עברית בירושלים. אכן, השתתפותו בפעילות הציונית באה לידי ביטוי מוחשי ביותר בהקשר זה.
הוא הפך שותף לויצמן בהעלאת יוזמה זו לעדיפות גבוהה על סדר יומה של התנועה הציונית. הוא ראה באוניברסיטה המתוכננת במה שעליה יבואו לידי ביטוי בזמנים מודרניים כושר היצירה של העם היהודי וערכי התרבות היהודית של רדיפת צדק, חיפוש האמת ולימוד לשמו. כך תפש איינשטיין את מהות היהדות ובזכות זה היה אסיר תודה לגורלו על השתייכותו לעם היהודי.
איינשטיין היה בן בריתו של ויצמן גם בוויכוח שהתקיים אז על אופייה של האוניברסיטה המתוכננת. רבים בתנועה הציונית, ביניהם זאב ז'בוטינסקי (1940-1880), האיצו במוסדות התנועה לפתוח את שערי האוניברסיטה לאלתר ולקלוט אלפי סטודנטים יהודים אשר סבלו מהפלייה בקבלה לאוניברסיטאות באירופה. נוכח המצוקה של צעירים יהודים ברחבי אירופה, ז'בוטינסקי ואחרים היו מוכנים להתפשר על רמתה האקדמית של האוניברסיטה המתוכננת. לעומתם, ויצמן ואיינשטיין, אנשי מדע אשר הכירו היטב את מרכזי המחקר וההוראה המצוינים באירופה, שאפו לבסס את האוניברסיטה העברית כמוסד מחקר ממדרגה ראשונה, אשר ימשוך לירושלים את החוקרים היהודיים הצעירים הטובים ביותר ויביא ברכה להם ולארץ, וכבוד לעולם היהודי כולו. בוויכוח זה הייתה ידם של ויצמן ואיינשטיין על העליונה. כאשר נפתחה האוניברסיטה העברית היא כללה כמה מרכזי מחקר, שבהם פעלו חוקרים מעולים ותלמידים לתואר דוקטור. לימודים לתארים הנמוכים יותר הופיעו בהדרגה בחוגים השונים בשנים מאוחרות יותר.
"שליחותה של האוניברסיטה שלנו"
נסיעותיו התכופות של איינשטיין בשנים 1925-1921 כאורח של אוניברסיטאות ומוסדות מחקר הביאו אותו למקומות שונים בעולם. בכל מקום דיבר על חזון הקמתה של האוניברסיטה העברית. ויצמן הפציר בו לגייס סיוע עבור מפעל הקמת האוניברסיטה במקומות מרוחקים כמו סינגפור. ב-1922, כאשר עצר לזמן קצר בסינגפור בדרכו ליפן, גייס כספים עבור האוניברסיטה. בפנייתו לקהילה היהודית שם, אמר: "ניתן לשאול לשם מה אנו זקוקים לאוניברסיטה יהודית? המדע הוא בינלאומי, אבל הצלחתו מושתתת על מוסדות לאומיים. עד כה, כיחידים, תרמנו ככל האפשר למען התרבות האנושית. יהיה זה רק הוגן כלפי עצמנו, אם כעת, בתור עם, נתרום לתרבות הכללית באמצעות מוסדותינו אנו".
באותו נאום טען, כפי שעשה בהזדמנויות רבות אחרות, שאוניברסיטה יהודית היא צורך חיוני, בזמן בו אוניברסיטאות אירופאיות רבות מגבילות את קבלתם של סטודנטים יהודים או חוסמות בפניהם גישה לתחומי לימוד שונים. אחרי הביקור בסינגפור הגיע איינשטיין להרצאות באוניברסיטאות יפן. כבר ביום הראשון לביקור, סיפר לעיתונאים שאחרי יפן הוא מתכוון לבקר בפלשתינה, ארץ אבותיו, שם תקום בעתיד הקרוב אוניברסיטה עברית.
ביום פתיחתה של האוניברסיטה, ב-1 באפריל 1925, פרסם איינשטיין מנשר תחת הכותרת "שליחותה של האוניברסיטה שלנו". המנשר הזה פורסם בעיתונות היהודית בארצות שונות ועורר התרגשות בעולם היהודי ועניין בעולם האקדמי. במנשר הזה כתב איינשטיין: "אוניברסיטה היא מקום שבו האוניברסליות של הרוח האנושית באה לידי ביטוי" והביע את המשאלה ש"האוניברסיטה שלנו תתפתח במהרה למרכז רוחני גדול שיעורר את הערכת התרבות האנושית ברחבי העולם". כאדם המחויב לערכים אוניברסליים הוא כמעט התנצל על אופייה הלאומי של האוניברסיטה: "לאומיות יהודית היא היום הכרח המציאות מפני שרק על-ידי גיבוש חיינו הלאומיים נוכל לבער את הסכסוכים שמהם סובלים היהודים בעת הזאת".
בשנותיה הראשונות של האוניברסיטה היה איינשטיין חבר בחבר הנאמנים ויו"ר המועצה האקדמית שלה. עד מהרה התפתחו חילוקי דעות חריפים בינו ובין נגיד האוניברסיטה, יהודה מאגנס (1948-1877). זאת לא הייתה רק מחלוקת בין שני אנשים בעלי אופי חזק ורקע שונה, אלא גם עימות בין ההשקפה האירופית לאמריקאית על אופיו ועל דרך ניהולו של מוסד אוניברסיטאי. איינשטיין לא יכול היה להשלים עם השליטה הריכוזית של מאגנס בכל ענייניה של האוניברסיטה, ולא עם השפעתם של בעלי ממון בארה"ב על כל הנעשה בה. בתקופה זו הביע לעתים קרובות אכזבה אישית וביקורת קשה על הנעשה באוניברסיטה ועל העומד בראשה. חילוקי הדעות הללו הובילו להתפטרותו של איינשטיין מכל תפקידיו באוניברסיטה ב-1928.
ועדה אשר מונתה על-ידי חבר הנאמנים לדון בטענותיו של איינשטיין קיבלה בסופו של דבר את דעתו, וב-1933 המליצה על שינויים מרחיקי לכת בדרכי הניהול של האוניברסיטה העברית. באותו זמן כבר הכה איינשטיין שורשים בפרינסטון, אחרי שנאלץ לעזוב את גרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון. אבל התחייבותו לאוניברסיטה העברית נשארה איתנה כמו שהייתה בעבר, והוא חידש את פעילותו הרשמית בענייניה ב-1935. פקידים ונציגים של האוניברסיטה המשיכו להיוועץ בו בכתב בנושאים שונים ובעיקר בעניין מינויים אקדמיים. התכתבות זו מעידה על תשומת-לב זהירה ודייקנית שהייתה יכולה להיות רק פרי מחשבה רבה ודאגה עמוקה. את דעתו על חשיבותה של האוניברסיטה ביטא בהזדמנויות שונות בכתב ובעל פה. בעיצומה של מלחמת העולם, באפריל 1941, כתב: "מפעל הבנייה שלנו בפלשתינה .... יצר מוסדות בעלי חשיבות עליונה לא רק לעבודתנו שם אלא גם לעם היהודי כולו. בהקשר זה עומדת האוניברסיטה העברית בשורה הראשונה".
איינשטיין תרם להתרחבותה של האוניברסיטה בשנים שלאחר מלחמת העולם וסייע באיסוף כספים למימון פעולותיה, כאשר כיהן כיו"ר המועצה הלאומית של שוחרי האוניברסיטה ב-1947 וכנשיא הכבוד שלה ב-1951. פרופסורים של האוניברסיטה העברית אשר יצאו למסעות התרמה למענה נשאו אתם מכתבי המלצה אישיים שלו. מיד אחרי הקמת מדינת ישראל, בנובמבר 1948, הביע דעתו ש"עצמאות מדינית אינה אפשרית, בטווח הארוך, בלי עצמאות אינטלקטואלית...קהילייה יהודית אשר אינה מציבה את הלימוד כאחת ממטרות היסוד שלה, אינה מתקבלת על דעתי. לכן, תמיכה באוניברסיטה העברית בירושלים והקפדה על רמתה הגבוהה היא בעלת חשיבות מכרעת". האוניברסיטה העברית העניקה לו תואר דוקטור לשם כבוד ב-1949.
ב-1950 כתב איינשטיין את צוואתו האחרונה, ובה הוריש לאוניברסיטה העברית את כל רכושו וקבע אותה כבית הנצחי של מורשתו האינטלקטואלית. כל רכושו היה ספרייתו הפרטית ואוסף גדול של מכתבים ומסמכים בנושאים מדעיים, ציבוריים ואישיים. כל אלה, ומסמכים שנאספו וצורפו אליהם אחרי מותו, מהווים היום את ארכיון אלברט איינשטיין באוניברסיטה העברית.
חנוך גוטפרוינד הוא פרופסור לפיסיקה, היה רקטור ונשיא האוניברסיטה העברית, היום אחראי על חלקה של האוניברסיטה בתערוכות על איינשטיין ברחבי העולם. המאמר התפרסם בגיליון ינואר של המגזין "גליליאו וחידושים "
לפנייה לכתב/ת 
