הדרך לגיהנום עטורה שבחים
לא ברור למה "הדרך" של קורמאק מקארתי קיבל כל כך הרבה שבחים; מדובר בסיפור מוכר ומונוטוני להחריד, שמצליח להחביא היטב את הכישרון של הסופר
הצל"שים המלווים את "הדרך", ספרו העשירי והאחרון של הסופר האמריקני הנחשב, קורמאק מקארתי, הם באמת מפוארים במיוחד: הוא זכה בפרס פוליצר ב-2007, הוא מככב ברציפות בראש רשימת רבי המכר ברחבי העולם וזכויות התרגום שלו נמכרו ל-40 מדינות. אופרה וינפרי בחרה בו למועדון הספר שלה, ה"ניו-יורק פוסט" כתב עליו "עוצר נשימה", ה"בוקליסט" כתב "יצירת מופת" וב"גארדיאן" הבטיחו: "לא תוכלו להפסיק לקרוא, תהיו מוקסמים, מהופנטים ומשוכנעים לחלוטין".
מקארתי. נכנס למועדון הספר של אופרה (צילום: AP)
אלה רק כמה מהשבחים המובאים כאן, אבל הרשו לי להבטיח לכם: לא תהיו "מוקסמים" ולא "מהופנטים" ולא "משוכנעים" וכנראה שדי תשמחו להפסיק לקרוא את ספר הפנטזיה המזוויע, הקודר והמונוטוני הזה, שהוא גם ספר רגשני למדי על פי דרכו הממעטת בביטויי רגש.
"הדרך" הוא סיפור אפוקליפטי מן הסוג שכבר סופר לא אחת: אמריקה עוברת שואה כלשהי המחריבה אותה ושורפת את אנשיה ואת נופיה. שרדו רק מעט אנשים ומעט מזון, ובאוויר הקפוא והמכוסה אפר (המילים "אפר" ו"אפור" חוזרות כמעט בכל עמוד, לפעמים ארבע פעמים באותה פיסקה) יוצאים אב חולה ובנו הקטן והאהוב במסע כלשהו דרומה, כשהם מנסים להימנע ממפגש עם השודדים, הרוצחים והקניבלים החדשים, ומקווים לפגוש את מעט הטובים שאולי נותרו.
השלג שחור, המראות מעוותים, האנשים מעוותים במותם וגם בחייהם, והספר כולו הוא מסע אחד ארוך בין תמונות הסיוט הזה. הנה למשל מישהו אופייני שהם פוגשים בדרך, עדיין גוסס: "הוא היה שרוף למראה כמו הארץ, בגדיו חרוכים ושחורים. אחת מעיניו היתה שרופה ושתומה ושערו היה רק פאה מכונמת של אפר על גולגולתו המושחרת".
טוב יותר ביחסים עם הנוף
המסע לאורך הספר מתובל אמנם בדיאלוגים קצרים ואוהבים בין האב לבנו, האמורים לספק לעלילה את שלהבת התקווה והרגש האנושי החם, אלא שהצד הזה נראה סכמטי ופשטני ולא בדיוק מרגש. מקארתי הרבה יותר טוב ביחסים עם הנוף מאשר עם בני אדם.
ובאמת, האיכות המעניינת והמשכנעת של מקארתי ניכרת בעיקר בהפגנות של כישרון ציורי עז פה ושם. למשל, כשהוא נזכר בדגי טרוטות שהקסימו אותו פעם בבריכת נהר כלשהו, "בלתי נראות במים בצבע התה אלא כאשר הן פונות על צידן לאכול. משקפות את השמש עמוק בחשכה כמו הבזק סכינים במערה". כך גם תיאורו את השמש המנסה לחדור מבעד לאוויר האפור: "עכשיו הלילות רק מעט פחות שחורים. ביום חגה השמש המגורשת סביב הארץ כמו אם אבלה הנושאת מנורה".
אלא שגם דימויים חזקים מעין אלה נבלעים בסופו של דבר ברקע האחיד, הקודר והחוזר על עצמו לעייפה של הסיפור. הזוועה כאן ממשית הרבה יותר מהיופי או מהניסיונות לייפות את המציאות הסיפורית. "אנחנו מתים מהלכים בסרט אימה", אומרת אשתו של הגיבור לפני שהיא יורה בעצמה.
הקורא הנאמן, זה שלא יירה בעצמו אלא ימשיך לקרוא, יפגוש כאן גם את סגנון התרגום הייחודי של אמיר צוקרמן, שמצא לנכון לשלב בלשונו מילים נדירות במיוחד, הלקוחות מן הפינות היותר נסתרות במילון, למשל, "ספיני עץ האורן נעלמו מן הקירות ונותרו רק פסיסי המיצוע", ולמשל: "שוֹעַל" (חופן), "נהר מוֹעדי" (חגיגי?), "מיסָעה", "מיפְער", "גימלון", "עקעוקים", "מיוחפים" ועוד כיוצא באלה. משהו בצירוף הזה של החורבן הסיפורי על פני האדמה והלשון המגביהה עוף בהחלט מחריף את התחושה הלא-מציאותית של הסיפור הסוריאליסטי ממילא.
ממשיכו של פוקנר?
מקארתי כונה לא אחת "ממשיכו של ויליאם פוקנר". שני ספריו הקודמים הידועים, "כל הסוסים היפים ו"לא ארץ לזקנים" היו רבי מכר והפכו גם לסרטים. "לא ארץ לזקנים" בוים בידי האחים איתן וג'ואל כהן והופיע תחת
השם "ארץ קשוחה", וגם כאן מדובר בסיפור אלים ומורבידי - אבל בהחלט ייתכן שתווית האיכות וההצלחה של הכוהנים עזרה לגלגל את תהילתו המוגזמת של הספר הנוכחי.
אולי זו גם המשיכה היתרה למוות ולאלימות בכלל בטלוויזיה ובקולנוע ובספרות האמריקנית של העשורים האחרונים. אולי תרמה גם העובדה ש"הדרך" הוא כנראה סיפור ההישרדות הכי אקסטרימי והכי גיהינומי שתוכלו לדמיין בעונה הנמשכת של משחקי הישרדות ואקסטרים.
כך או כך, לכנות את הספר המלאכותי הזה "יצירת מופת קאנונית שקשה להפריז ביופיה או בחשיבותה" - כפי שעושים העורכים בגב הספר – זוהי היסחפות גדולה, המוכיחה שכן, דווקא קל מאוד להפריז.
"הדרך" מאת קורמאק מקארתי, תרגום: אמיר צוקרמן, הוצאת מודן, 207 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
